שמואל א 1
אישה עקרה בשם חנה מתפללת לבן ומקדישה אותו לשרות אלוהים מיד כשהוא נולד. היא מביאה לעולם את שמואל ומגדלת אותו במקדש.
811
פסוקים
●
3
min
1 וימת שמואל--וייקבצו כל-ישראל ויספדו-לו, ויקברוהו בביתו ברמה; ויקם דויד, ויירד אל-מדבר פארן. {פ}
1 ויהי, כאשר שב שאול, מאחרי, פלשתים; ויגידו לו, לאמור, הנה דויד, במדבר עין גדי. {ס}
1 ויגידו לדויד, לאמור: הנה פלשתים נלחמים בקעילה, והמה שוסים את-הגורנות.
1 וילך דויד משם, ויימלט אל-מערת עדולם; וישמעו אחיו וכל-בית אביו, ויירדו אליו שמה.
1 ויבואו הזיפים אל-שאול, הגבעתה לאמור: הלוא דויד מסתתר בגבעת החכילה, על פני הישימון.
1 ויקם, וילך; ויהונתן, בא העיר.
1 ויברח דויד, מניות ברמה; ויבוא ויאמר לפני יהונתן, מה עשיתי מה-עווני ומה-חטאתי לפני אביך--כי מבקש, את-נפשי.
1 וידבר שאול, אל-יונתן בנו ואל-כל-עבדיו, להמית, את-דויד; ויהונתן, בן-שאול, חפץ בדויד, מאוד.
1 ויאמר דויד אל-ליבו, עתה איספה יום-אחד ביד-שאול; אין-לי טוב כי הימלט אימלט אל-ארץ פלשתים, ונואש ממני שאול לבקשני עוד בכל-גבול ישראל, ונמלטתי, מידו.
1 ויהי, בימים ההם, ויקבצו פלשתים את-מחניהם לצבא, להילחם בישראל; ויאמר אכיש, אל-דויד, ידוע תדע כי איתי תצא במחנה, אתה ואנשיך.
1 ויהי, ככלותו לדבר אל-שאול, ונפש יהונתן, נקשרה בנפש דויד; ויאהבהו יהונתן, כנפשו.
1 ויקבצו פלשתים את-כל-מחניהם, אפקה; וישראל חונים, בעין אשר ביזרעאל.
1 ותתפלל חנה, ותאמר, עלץ ליבי ביהוה, רמה קרני ביהוה; רחב פי על-אויביי, כי שמחתי בישועתך.
1 ויהי בבוא דויד ואנשיו, ציקלג--ביום השלישי; ועמלקי פשטו, אל-נגב ואל-ציקלג, ויכו את-ציקלג, וישרפו אותה באש.
1 ויאספו פלשתים את-מחניהם, למלחמה, וייאספו, שוכה אשר ליהודה; ויחנו בין-שוכה ובין-עזקה, באפס דמים.
1 ויאמר יהוה אל-שמואל, עד-מתיי אתה מתאבל אל-שאול, ואני מאסתיו, ממלוך על-ישראל; מלא קרנך שמן, ולך אשלחך אל-ישי בית-הלחמי--כי-ראיתי בבניו לי, מלך.
1 ופלשתים, נלחמים בישראל; וינוסו אנשי ישראל, מפני פלשתים, וייפלו חללים, בהר הגלבוע.
1 ויאמר שמואל, אל-שאול, אותי שלח יהוה למשוחך למלך, על-עמו על-ישראל; ועתה שמע, לקול דברי יהוה. {ס}
1 ויהי היום, ויאמר יונתן בן-שאול אל-הנער נושא כליו, לכה ונעברה אל-מצב פלשתים, אשר מעבר הלז; ולאביו, לא הגיד.
1 בן-שנה, שאול במולכו; ושתי שנים, מלך על-ישראל.
1 ויאמר שמואל, אל-כל-ישראל, הנה שמעתי בקולכם, לכול אשר-אמרתם לי; ואמליך עליכם, מלך.
1 ויעל, נחש העמוני, וייחן, על-יבש גלעד; ויאמרו כל-אנשי יבש, אל-נחש, כרות-לנו ברית, ונעבדך.
1 וייקח שמואל את-פך השמן, וייצוק על-ראשו--ויישקהו; ויאמר--הלוא כי-משחך יהוה על-נחלתו, לנגיד.
1 ויהי-איש מבנימין, ושמו קיש בן-אביאל בן-צרור בן-בכורת בן-אפיח--בן-איש ימיני: גיבור, חיל.
1 ויהי, כאשר זקן שמואל; וישם את-בניו שופטים, לישראל.
1 ויבואו אנשי קרית יערים, ויעלו את-ארון יהוה, ויביאו אותו, אל-בית אבינדב בגבעה; ואת-אלעזר בנו קידשו, לשמור את-ארון יהוה. {פ}
1 ויהי ארון-יהוה בשדה פלשתים, שבעה חודשים.
1 ופלשתים, לקחו, את, ארון האלוהים; ויביאוהו מאבן העזר, אשדודה.
1 ויהי דבר-שמואל, לכל-ישראל; וייצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה, ויחנו על-האבן העזר, ופלשתים, חנו באפק.
1 והנער שמואל משרת את-יהוה, לפני עלי; ודבר-יהוה, היה יקר בימים ההם--אין חזון, נפרץ. {ס}
1 ויהי איש אחד מן-הרמתיים, צופים--מהר אפריים; ושמו אלקנה בן-ירוחם בן-אליהוא, בן-תוחו בן-צוף--אפרתי.
2 ולו-היה בן ושמו שאול, בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל, טוב ממנו; משכמו ומעלה, גבוה מכל-העם.
2 וייקח שאול, שלושת אלפים איש בחור--מכל-ישראל; וילך, לבקש את-דויד ואנשיו, על-פני, צורי היעלים.
2 ויהי שם-בנו הבכור יואל, ושם משנהו אבייה--שופטים, בבאר שבע.
2 וייקחהו שאול, ביום ההוא; ולא נתנו, לשוב בית אביו.
2 ושאול ואיש-ישראל נאספו, ויחנו בעמק האלה; ויערכו מלחמה, לקראת פלשתים.
2 וסרני פלשתים עוברים, למאות ולאלפים; ודויד ואנשיו, עוברים באחרונה--עם-אכיש.
2 וישבו את-הנשים אשר-בה מקטון ועד-גדול, לא המיתו איש; וינהגו, וילכו לדרכם.
2 אין-קדוש כיהוה, כי אין בלתך; ואין צור, כאלוהינו.
2 ויתקבצו אליו כל-איש מצוק וכל-איש אשר-לו נושא, וכל-איש מר-נפש, ויהי עליהם, לשר; ויהיו עימו, כארבע מאות איש.
2 ויבוא דויד נובה, אל-אחימלך הכוהן; ויחרד אחימלך לקראת דויד, ויאמר לו מדוע אתה לבדך, ואיש, אין איתך.
2 וידבקו פלשתים, את-שאול ואת-בניו; ויכו פלשתים, את-יהונתן ואת-אבינדב ואת-מלכישוע--בני שאול.
2 ויבחר-לו שאול שלושת אלפים, מישראל, ויהיו עם-שאול אלפיים במכמש ובהר בית-אל, ואלף היו עם-יונתן בגבעת בנימין; ויתר העם, שילח איש לאוהליו.
2 ויקם שאול, ויירד אל-מדבר-זיף, ואיתו שלושת-אלפים איש, בחורי ישראל--לבקש את-דויד, במדבר-זיף.
2 ויאמר לו חלילה, לא תמות--הנה לא-יעשה אבי דבר גדול או דבר קטון, ולא יגלה את-אוזני; ומדוע יסתיר אבי ממני את-הדבר הזה, אין זאת.
2 ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאוד, ולו צאן שלושת-אלפים, ואלף עיזים; ויהי בגזוז את-צאנו, בכרמל.
2 ויאמר שמואל איך אלך, ושמע שאול והרגני; ויאמר יהוה, עגלת בקר תיקח בידך, ואמרת, לזבוח ליהוה באתי.
2 ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם, ואני זקנתי ושבתי, ובניי, הנם איתכם; ואני התהלכתי לפניכם, מנעוריי עד-היום הזה.
2 וישאל דויד ביהוה, לאמור, האלך והכיתי, בפלשתים האלה; {ס} ויאמר יהוה אל-דויד, לך והכית בפלשתים, והושעת, את-קעילה.
2 ויהי ביום ההוא, ועלי שוכב במקומו; ועיניו החלו כהות, לא יוכל לראות.
2 ויערכו פלשתים לקראת ישראל, ותיטוש המלחמה, ויינגף ישראל, לפני פלשתים; ויכו במערכה בשדה, כארבעת אלפים איש.
2 ולו, שתי נשים--שם אחת חנה, ושם השנית פנינה; ויהי לפנינה ילדים, ולחנה אין ילדים.
2 ויאמר אליהם, נחש העמוני, בזאת אכרות לכם, בנקור לכם כל-עין ימין; ושמתיה חרפה, על-כל-ישראל.
2 ויקחו פלשתים את-ארון האלוהים, ויביאו אותו בית דגון; ויציגו אותו, אצל דגון.
2 ויגד יהונתן לדויד לאמור, מבקש שאול אבי להמיתך; ועתה הישמר-נא בבוקר, וישבת בסתר ונחבאת.
2 ויקם דויד--ויעבור הוא, ושש-מאות איש אשר עימו: אל-אכיש בן-מעוך, מלך גת.
2 כה אמר, יהוה צבאות, פקדתי, את אשר-עשה עמלק לישראל--אשר-שם לו בדרך, בעלותו ממצריים.
2 בלכתך היום, מעימדי, ומצאת שני אנשים עם-קבורת רחל בגבול בנימין, בצלצח; ואמרו אליך, נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש, והנה נטש אביך את-דברי האתונות, ודאג לכם לאמור מה אעשה לבני.
2 ויקראו פלשתים, לכוהנים ולקוסמים לאמור, מה-נעשה, לארון יהוה: הודיעונו, במה נשלחנו למקומו. {ס}
2 ויאמר דויד, אל-אכיש, לכן אתה תדע, את אשר-יעשה עבדך; ויאמר אכיש, אל-דויד, לכן שומר לראשי אשימך, כל-הימים. {פ}
2 ויהי, מיום שבת הארון בקרית יערים, וירבו הימים, ויהיו עשרים שנה; ויינהו כל-בית ישראל, אחרי יהוה. {ס}
2 ושאול, יושב בקצה הגבעה, תחת הרימון, אשר במגרון; והעם אשר עימו, כשש מאות איש.
3 ותאבדנה, האתונות, לקיש, אבי שאול; ויאמר קיש אל-שאול בנו, קח-נא איתך את-אחד מהנערים, וקום לך, בקש את-האתונות.
3 וקראת לישי, בזבח; ואנוכי, אודיעך את אשר-תעשה, ומשחת לי, את אשר-אומר אליך.
3 ויך יונתן, את נציב פלשתים אשר בגבע, וישמעו, פלשתים; ושאול תקע בשופר בכל-הארץ לאמור, ישמעו העברים.
3 הנני ענו בי נגד יהוה ונגד משיחו, את-שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת-מי עשקתי את-מי רצותי, ומיד-מי לקחתי כופר, ואעלים עיניי בו; ואשיב, לכם.
3 ויאמרו אנשי דויד, אליו, הנה אנחנו פה ביהודה, יראים; ואף כי-נלך קעילה, אל-מערכות פלשתים. {ס}
3 ויאמרו אליו זקני יבש, הרף לנו שבעת ימים, ונשלחה מלאכים, בכול גבול ישראל; ואם-אין מושיע אותנו, ויצאנו אליך.
3 וחלפת משם והלאה, ובאת עד-אילון תבור, ומצאוך שם שלושה אנשים, עולים אל-האלוהים בית-אל; אחד נושא שלושה גדיים, ואחד נושא שלושת כיכרות לחם, ואחד, נושא נבל-יין.
3 ופלשתים עומדים אל-ההר, מזה, וישראל עומדים אל-ההר, מזה; והגיא, ביניהם.
3 ויבוא דויד ואנשיו אל-העיר, והנה שרופה באש; ונשיהם ובניהם ובנותיהם, נשבו.
3 ויאמרו שרי פלשתים, מה העברים האלה; ויאמר אכיש אל-שרי פלשתים, הלוא-זה דויד עבד שאול מלך-ישראל אשר היה איתי זה ימים או-זה שנים, ולא-מצאתי בו מאומה, מיום נופלו עד-היום הזה. {פ}
3 ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה, להשתחוות ולזבוח ליהוה צבאות בשילה; ושם שני בני-עלי, חופני ופינחס, כוהנים, ליהוה.
3 ויכרות יהונתן ודויד, ברית, באהבתו אותו, כנפשו.
3 ולא-הלכו בניו בדרכיו, וייטו אחרי הבצע; ויקחו-שוחד--ויטו, משפט. {פ}
3 ויבוא אל-גדרות הצאן על-הדרך, ושם מערה, ויבוא שאול, להסך את-רגליו; ודויד, ואנשיו, בירכתי המערה, יושבים.
3 ויאמר שמואל, אל-כל-בית ישראל לאמור, אם-בכל-לבבכם אתם שבים אל-יהוה, הסירו את-אלוהי הנכר מתוככם והעשתרות; והכינו לבבכם אל-יהוה ועבדוהו לבדו, ויצל אתכם מיד פלשתים.
3 ושמואל מת--ויספדו-לו כל-ישראל, ויקברוהו ברמה ובעירו; ושאול, הסיר האובות ואת-היידעונים--מהארץ.
3 ויאמרו, אם-משלחים את-ארון אלוהי ישראל אל-תשלחו אותו ריקם--כי-השב תשיבו לו, אשם; אז תירפאו ונודע לכם, למה לא-תסור ידו מכם.
3 ויישב דויד עם-אכיש בגת הוא ואנשיו, איש וביתו: דויד, ושתי נשיו, אחינועם היזרעאלית, ואביגיל אשת-נבל הכרמלית.
3 ואני אצא ועמדתי ליד-אבי, בשדה אשר אתה שם, ואני, אדבר בך אל-אבי; וראיתי מה, והגדתי לך. {ס}
3 וישכימו אשדודים, ממוחרת, והנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני ארון יהוה; ויקחו, את-דגון, וישיבו אותו, למקומו.
3 ויבוא העם, אל-המחנה, ויאמרו זקני ישראל, למה נגפנו יהוה היום לפני פלשתים; נקחה אלינו משילה, את-ארון ברית יהוה, ויבוא בקרבנו, ויושיענו מכף אויבינו.
3 ושם האיש נבל, ושם אשתו אביגיל; והאישה טובת-שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים והוא כליבי.
3 ונר אלוהים טרם יכבה, ושמואל שוכב, בהיכל יהוה, אשר-שם ארון אלוהים. {פ}
3 ויישבע עוד דויד, ויאמר ידוע ידע אביך כי-מצאתי חן בעיניך, ויאמר אל-יידע-זאת יהונתן, פן-ייעצב; ואולם, חי-יהוה וחי נפשך--כי כפשע, ביני ובין המוות.
3 וייחן שאול בגבעת החכילה, אשר על-פני הישימון--על-הדרך; ודויד, יושב במדבר, וירא, כי בא שאול אחריו המדברה.
3 ויאמר דויד לאחימלך הכוהן, המלך ציווני דבר, ויאמר אליי איש אל-יידע מאומה את-הדבר אשר-אנוכי שולחך, ואשר ציוויתיך; ואת-הנערים יודעתי, אל-מקום פלוני אלמוני.
3 וילך דויד משם, מצפה מואב; ויאמר אל-מלך מואב, ייצא-נא אבי ואימי איתכם, עד אשר אדע, מה-יעשה-לי אלוהים.
3 עתה לך והכית את-עמלק, והחרמתם את-כל-אשר-לו, ולא תחמול, עליו; והמתה מאיש עד-אישה, מעולל ועד-יונק, משור ועד-שה, מגמל ועד-חמור. {ס}
3 אל-תרבו תדברו גבוהה גבוהה, ייצא עתק מפיכם: כי אל דעות יהוה, ולו נתכנו עלילות.
3 ותכבד המלחמה אל-שאול, וימצאוהו המורים אנשים בקשת; ויחל מאוד, מהמורים.
3 ואחייה בן-אחיטוב אחי איכבוד בן-פינחס בן-עלי כוהן יהוה, בשילה--נושא איפוד; והעם לא ידע, כי הלך יונתן.
4 וכל-ישראל שמעו לאמור, הכה שאול את-נציב פלשתים, וגם-נבאש ישראל, בפלשתים; וייצעקו העם אחרי שאול, הגלגל.
4 ובין המעברות, אשר ביקש יונתן לעבור על-מצב פלשתים--שן-הסלע מהעבר מזה, ושן-הסלע מהעבר מזה; ושם האחד בוצץ, ושם האחד סנה.
4 ויוגד לשאול, כי-ברח דויד גת; ולא-יסף עוד, לבקשו. {ס}
4 ויאמרו, מה האשם אשר נשיב לו, ויאמרו מספר סרני פלשתים, חמישה טחורי זהב וחמישה עכברי זהב: כי-מגפה אחת לכולם, ולסרניכם.
4 וינחם, את-פני מלך מואב; ויישבו עימו, כל-ימי היות-דויד במצודה. {ס}
4 ושאלו לך, לשלום; ונתנו לך שתי-לחם, ולקחת מידם.
4 קשת גיבורים, חתים; ונכשלים, אזרו חיל.
4 וידבר יהונתן בדויד טוב, אל-שאול אביו; ויאמר אליו אל-יחטא המלך בעבדו בדויד, כי לא חטא לך, וכי מעשיו, טוב-לך מאוד.
4 וישכימו בבוקר, ממוחרת, והנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני ארון יהוה; וראש דגון ושתי כפות ידיו, כרותות אל-המפתן--רק דגון, נשאר עליו.
4 ויוסף עוד דויד לשאול ביהוה, ויענהו יהוה; ויאמר, קום רד קעילה--כי-אני נותן את-פלשתים, בידך.
4 וישמע דויד, במדבר: כי-גוזז נבל, את-צאנו.
4 וישלח העם, שילה, וישאו משם את ארון ברית-יהוה צבאות, יושב הכרובים; ושם שני בני-עלי, עם-ארון ברית האלוהים--חופני, ופינחס.
4 ויעש שמואל, את אשר דיבר יהוה, ויבוא, בית לחם; ויחרדו זקני העיר, לקראתו, ויאמר, שלום בואך.
4 ויבואו המלאכים גבעת שאול, וידברו הדברים באוזני העם; וישאו כל-העם את-קולם, ויבכו.
4 וישמע שאול, את-העם, ויפקדם בטלאים, מאתיים אלף רגלי; ועשרת אלפים, את-איש יהודה.
4 ויקרא יהוה אל-שמואל, ויאמר הנני.
4 ויאמרו, לא עשקתנו ולא רצותנו; ולא-לקחת מיד-איש, מאומה.
4 ויאמר יהונתן, אל-דויד: מה-תאמר נפשך, ואעשה-לך. {פ}
4 ויהי היום, ויזבח אלקנה; ונתן לפנינה אשתו, ולכל-בניה ובנותיה--מנות.
4 וישלח דויד, מרגלים; ויידע, כי-בא שאול אל-נכון.
4 ויישא דויד והעם אשר-איתו, את-קולם--ויבכו: עד אשר אין-בהם כוח, לבכות.
4 ויקצפו עליו שרי פלשתים, ויאמרו לו שרי פלשתים השב את-האיש וישוב אל-מקומו אשר הפקדתו שם, ולא-יירד עימנו במלחמה, ולא-יהיה-לנו לשטן במלחמה; ובמה, יתרצה זה אל-אדוניו--הלוא, בראשי האנשים ההם.
4 וייצא איש-הביניים ממחנות פלשתים, גולית שמו מגת: גובהו, שש אמות וזרת.
4 וייקבצו פלשתים, ויבואו ויחנו בשונם; ויקבוץ שאול את-כל-ישראל, ויחנו בגלבוע.
4 ויתקבצו, כול זקני ישראל; ויבואו אל-שמואל, הרמתה.
4 ויאמר שאול לנושא כליו שלוף חרבך ודוקרני בה, פן-יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו-בי, ולא אבה נושא כליו, כי ירא מאוד; וייקח שאול את-החרב, וייפול עליה.
4 ועתה, מה-יש תחת-ידך חמישה-לחם--תנה בידי; או, הנמצא.
4 ויסירו בני ישראל, את-הבעלים ואת-העשתרות; ויעבדו את-יהוה, לבדו. {פ}
4 ויעבור בהר-אפריים ויעבור בארץ-שלישה, ולא מצאו; ויעברו בארץ-שעלים ואין, ויעבור בארץ-ימיני ולא מצאו.
4 ויאמרו אנשי דויד אליו, הנה היום אשר-אמר יהוה אליך הנה אנוכי נותן את-אויבך בידך, ועשית לו, כאשר ייטב בעיניך; ויקם דויד, ויכרות את-כנף-המעיל אשר-לשאול--בלט.
4 ויתפשט יהונתן, את-המעיל אשר עליו, וייתנהו, לדויד; ומדיו, ועד-חרבו ועד-קשתו ועד-חגורו.
5 ויאמר אליהם עד יהוה בכם, ועד משיחו היום הזה--כי לא מצאתם בידי, מאומה; ויאמר, עד. {פ}
5 השן האחד מצוק מצפון, מול מכמש; והאחד מנגב, מול גבע. {ס}
5 המה, באו בארץ צוף, ושאול אמר לנערו אשר-עימו, לכה ונשובה--פן-יחדל אבי מן-האתונות, ודאג לנו.
5 ויאמר דויד אל-אכיש, אם-נא מצאתי חן בעיניך ייתנו-לי מקום באחת ערי השדה--ואשבה שם; ולמה יישב עבדך בעיר הממלכה, עימך.
5 ויהי, אחרי-כן, ויך לב-דויד, אותו--על אשר כרת, את-כנף אשר לשאול.
5 ועשיתם צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם, המשחיתים את-הארץ, ונתתם לאלוהי ישראל, כבוד; אוליי, יקל את-ידו מעליכם, ומעל אלוהיכם, ומעל ארצכם.
5 ופלשתים נאספו להילחם עם-ישראל, שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים, ועם, כחול אשר על-שפת-הים לרוב; ויעלו ויחנו במכמש, קדמת בית אוון.
5 ויאמר דויד אל-יהונתן, הנה-חודש מחר, ואנוכי ישוב-אשב עם-המלך, לאכול; ושילחתני ונסתרתי בשדה, עד הערב השלישית.
5 וילך דויד ואנשיו קעילה ויילחם בפלשתים, וינהג את-מקניהם, ויך בהם, מכה גדולה; ויושע דויד, את יושבי קעילה. {ס}
5 וישלח דויד, עשרה נערים; ויאמר דויד לנערים, עלו כרמלה ובאתם אל-נבל, ושאלתם-לו בשמי, לשלום.
5 ויאמר גד הנביא אל-דויד, לא תשב במצודה--לך ובאת-לך, ארץ יהודה; וילך דויד, ויבוא יער חרת. {ס}
5 וייצא דויד בכול אשר ישלחנו שאול, ישכיל, וישימהו שאול, על אנשי המלחמה; וייטב, בעיני כל-העם, וגם, בעיני עבדי שאול. {פ}
5 אחר כן, תבוא גבעת האלוהים, אשר-שם, נציבי פלשתים; ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והמה מתנבאים.
5 ויקם דויד, ויבוא אל-המקום אשר חנה-שם שאול, וירא דויד את-המקום אשר שכב-שם שאול, ואבנר בן-נר שר-צבאו; ושאול שוכב במעגל, והעם חונים סביבותיו.
5 שבעים בלחם נשכרו, ורעבים חדלו, עד-עקרה ילדה שבעה, ורבת בנים אומללה.
5 על-כן לא-ידרכו כוהני דגון וכל-הבאים בית-דגון, על-מפתן דגון--באשדוד: עד, היום הזה. {פ}
5 ושתי נשי-דויד, נשבו--אחינועם, היזרעאלית, ואביגיל, אשת נבל הכרמלי.
5 ויאמר שלום, לזבוח ליהוה באתי, התקדשו, ובאתם איתי בזבח; ויקדש את-ישי ואת-בניו, ויקרא להם לזבח.
5 ויאמרו אליו, הנה אתה זקנת, ובניך, לא הלכו בדרכיך; עתה, שימה-לנו מלך לשופטנו--ככל-הגויים.
5 וירא נושא-כליו, כי מת שאול; וייפול גם-הוא על-חרבו, וימת עימו.
5 ויהי, כבוא ארון ברית-יהוה אל-המחנה, ויריעו כל-ישראל, תרועה גדולה; ותיהום, הארץ.
5 וכובע נחושת על-ראשו, ושריון קשקשים הוא לבוש; ומשקל, השריון--חמשת-אלפים שקלים, נחושת.
5 הלוא-זה דויד, אשר יענו-לו במחולות לאמור: הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו. {ס}
5 ויען הכוהן את-דויד ויאמר, אין-לחם חול אל-תחת ידי: כי-אם-לחם קודש יש, אם-נשמרו הנערים אך מאישה. {פ}
5 ולחנה, ייתן מנה אחת אפיים: כי את-חנה אהב, ויהוה סגר רחמה.
5 וירץ אל-עלי, ויאמר הנני כי-קראת לי, ויאמר לא-קראתי, שוב שכב; וילך, וישכב. {ס}
5 ויאמר שמואל, קבצו את-כל-ישראל המצפתה; ואתפלל בעדכם, אל-יהוה.
5 ויבוא שאול, עד-עיר עמלק; וירב, בנחל.
5 והנה שאול, בא אחרי הבקר מן-השדה, ויאמר שאול, מה-לעם כי יבכו; ויספרו-לו--את-דברי, אנשי יבש.
5 וירא שאול, את-מחנה פלשתים; ויירא, ויחרד ליבו מאוד.
5 וישם את-נפשו בכפו ויך את-הפלשתי, ויעש יהוה תשועה גדולה לכל-ישראל--ראית, ותשמח; ולמה תחטא בדם נקי, להמית את-דויד חינם.
6 ויהי בבואם, וירא את-אליאב; ויאמר, אך נגד יהוה משיחו. {ס}
6 וכיעסתה צרתה גם-כעס, בעבור הרעימה: כי-סגר יהוה, בעד רחמה.
6 יהוה, ממית ומחייה; מוריד שאול, ויעל.
6 ויוסף יהוה, קרוא עוד שמואל, ויקם שמואל וילך אל-עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויאמר לא-קראתי בני, שוב שכב.
6 וישמעו פלשתים, את-קול התרועה, ויאמרו, מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים; ויידעו--כי ארון יהוה, בא אל-המחנה.
6 ותכבד יד-יהוה אל-האשדודים, וישימם; ויך אותם בטחורים, את-אשדוד ואת-גבוליה.
6 ולמה תכבדו את-לבבכם, כאשר כיבדו מצריים ופרעה את-ליבם: הלוא כאשר התעלל בהם, וישלחום וילכו.
6 וייקבצו המצפתה וישאבו-מים וישפכו לפני יהוה, ויצומו ביום ההוא, ויאמרו שם, חטאנו ליהוה; וישפוט שמואל את-בני ישראל, במצפה.
6 ויירע הדבר, בעיני שמואל, כאשר אמרו, תנה-לנו מלך לשופטנו; ויתפלל שמואל, אל-יהוה. {פ}
6 ויאמר לו, הנה-נא איש-אלוהים בעיר הזאת, והאיש נכבד, כול אשר-ידבר בוא יבוא; עתה, נלכה שם--אוליי יגיד לנו, את-דרכנו אשר-הלכנו עליה.
6 וצלחה עליך רוח יהוה, והתנבית עימם; ונהפכת, לאיש אחר.
6 ותצלח רוח-אלוהים על-שאול, כשומעו את-הדברים האלה; וייחר אפו, מאוד.
6 ויאמר שמואל, אל-העם: יהוה, אשר עשה את-משה ואת-אהרון, ואשר העלה את-אבותיכם, מארץ מצריים.
6 ואיש ישראל ראו כי צר-לו, כי ניגש העם; ויתחבאו העם, במערות ובחווחים ובסלעים, ובצריחים, ובבורות.
6 ויאמר יהונתן אל-הנער נושא כליו, לכה ונעברה אל-מצב הערלים האלה--אוליי יעשה יהוה, לנו: כי אין ליהוה מעצור, להושיע ברב או במעט.
6 ויאמר שאול אל-הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי, פן-אוסיפך עימו, ואתה עשית חסד עם-כל-בני ישראל, בעלותם ממצריים; ויסר קיני, מתוך עמלק.
6 ומצחת נחושת, על-רגליו; וכידון נחושת, בין כתפיו.
6 ויהי בבואם, בשוב דויד מהכות את-הפלשתי, ותצאנה הנשים מכל-ערי ישראל לשיר והמחולות, לקראת שאול המלך--בתופים בשמחה, ובשלישים.
6 וישמע שאול, בקול יהונתן; ויישבע שאול, חי-יהוה אם-יומת.
6 אם-פקוד יפקדני, אביך: ואמרת, נשאול נשאל ממני דויד לרוץ בית-לחם עירו--כי זבח הימים שם, לכל-המשפחה.
6 ויען דויד את-הכוהן ויאמר לו, כי אם-אישה עצורה-לנו כתמול שלשום, בצאתי, ויהיו כלי-הנערים קודש: והוא, דרך חול--ואף, כי היום יקדש בכלי.
6 וישמע שאול--כי נודע דויד, ואנשים אשר איתו; ושאול יושב בגבעה תחת-האשל ברמה, וחניתו בידו, וכל-עבדיו, ניצבים עליו.
6 ויהי, בברוח אביתר בן-אחימלך אל-דויד--קעילה; איפוד, ירד בידו.
6 ויאמר לאנשיו חלילה לי מיהוה, אם-אעשה את-הדבר הזה לאדוני למשיח יהוה--לשלוח ידי, בו: כי-משיח יהוה, הוא.
6 ואמרתם כה, לחי; ואתה שלום וביתך שלום, וכול אשר-לך שלום.
6 ויען דויד ויאמר אל-אחימלך החיתי, ואל-אבישי בן-צרויה אחי יואב לאמור, מי-יירד איתי אל-שאול, אל-המחנה; ויאמר אבישי, אני ארד עימך.
6 וייתן-לו אכיש ביום ההוא, את-ציקלג; לכן הייתה ציקלג למלכי יהודה, עד היום הזה. {פ}
6 וישאל שאול ביהוה, ולא ענהו יהוה--גם בחלומות גם באורים, גם בנביאים.
6 ויקרא אכיש אל-דויד, ויאמר אליו חי-יהוה כי-ישר אתה וטוב בעיניי צאתך ובואך איתי במחנה--כי לא-מצאתי בך רעה, מיום בואך אליי עד-היום הזה; ובעיני הסרנים, לא-טוב אתה.
6 ותצר לדויד מאוד, כי-אמרו העם לסוקלו--כי-מרה נפש כל-העם, איש על-בניו ועל-בנותיו; ויתחזק דויד, ביהוה אלוהיו. {ס}
6 וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו גם כל-אנשיו, ביום ההוא--יחדיו.
7 ויאמר דויד, אל-אביתר הכוהן בן-אחימלך, הגישה-נא לי, האיפוד; ויגש אביתר את-האיפוד, אל-דויד.
7 וייראו, הפלשתים--כי אמרו, בא אלוהים אל-המחנה; ויאמרו אוי לנו, כי לא הייתה כזאת אתמול שלשום.
7 ושמואל, טרם ידע את-יהוה; וטרם ייגלה אליו, דבר-יהוה.
7 ועתה שוב, ולך בשלום; ולא-תעשה רע, בעיני סרני פלשתים. {ס}
7 ועץ חניתו, כמנור אורגים, ולהבת חניתו, שש-מאות שקלים ברזל; ונושא הצינה, הולך לפניו.
7 ויאמר יהוה אל-שמואל, אל-תבט אל-מראהו ואל-גבוה קומתו--כי מאסתיהו: כי לא, אשר יראה האדם--כי האדם יראה לעיניים, ויהוה יראה ללבב.
7 ויאמר לו נושא כליו, עשה כל-אשר בלבבך; נטה לך, הנני עימך כלבבך. {ס}
7 אם-כה יאמר טוב, שלום לעבדך; ואם-חרה ייחרה, לו--דע, כי-כלתה הרעה מעימו.
7 ועברים, עברו את-הירדן, ארץ גד, וגלעד; ושאול עודנו בגלגל, וכל-העם חרדו אחריו.
7 ועתה, התייצבו ואישפטה איתכם--לפני יהוה: את כל-צדקות יהוה, אשר-עשה איתכם ואת-אבותיכם.
7 וייתן-לו הכוהן, קודש: כי לא-היה שם לחם, כי-אם-לחם הפנים המוסרים מלפני יהוה, לשום לחם חום, ביום הילקחו.
7 וייקח צמד בקר וינתחהו, וישלח בכל-גבול ישראל ביד המלאכים לאמור, אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל, כה ייעשה לבקרו; וייפול פחד-יהוה על-העם, וייצאו כאיש אחד.
7 ויאמר שאול, לעבדיו הניצבים עליו, שמעו-נא, בני ימיני: גם-לכולכם, ייתן בן-ישי שדות וכרמים--לכולכם ישים, שרי אלפים ושרי מאות.
7 וכן יעשה שנה בשנה, מדי עלותה בבית יהוה--כן, תכעיסנה; ותבכה, ולא תאכל.
7 והיה, כי תבואנה האותות האלה--לך: עשה לך אשר תמצא ידך, כי האלוהים עימך.
7 יהוה, מוריש ומעשיר; משפיל, אף-מרומם.
7 ויך שאול, את-עמלק, מחווילה בואכה שור, אשר על-פני מצריים.
7 ויוגד לשאול, כי-בא דויד קעילה; ויאמר שאול, ניכר אותו אלוהים בידי--כי נסגר לבוא, בעיר דלתיים ובריח.
7 ויראו אנשי-ישראל אשר-בעבר העמק ואשר בעבר הירדן, כי-נסו אנשי ישראל, וכי-מתו, שאול ובניו; ויעזבו את-הערים, וינוסו, ויבואו פלשתים, ויישבו בהן. {פ}
7 ויאמר שאול לנערו, והנה נלך ומה-נביא לאיש--כי הלחם אזל מכלינו, ותשורה אין-להביא לאיש האלוהים: מה, איתנו.
7 וישסע דויד את-אנשיו בדברים, ולא נתנם לקום אל-שאול; ושאול קם מהמערה, וילך בדרך. {ס}
7 ויאמר יהוה, אל-שמואל, שמע בקול העם, לכול אשר-יאמרו אליך: כי לא אותך מאסו, כי-אותי מאסו ממלוך עליהם.
7 ועתה שמעתי, כי גוזזים לך; עתה, הרועים אשר-לך היו עימנו--לא הכלמנום ולא-נפקד להם מאומה, כל-ימי היותם בכרמל.
7 וישמעו פלשתים, כי-התקבצו בני-ישראל המצפתה, ויעלו סרני-פלשתים, אל-ישראל; וישמעו בני ישראל, וייראו מפני פלשתים.
7 ועתה, קחו ועשו עגלה חדשה אחת, ושתי פרות עלות, אשר לא-עלה עליהם עול; ואסרתם את-הפרות בעגלה, והשבותם בניהם מאחריהם הביתה.
7 ויבוא דויד ואבישי אל-העם, לילה, והנה שאול שוכב ישן במעגל, וחניתו מעוכה-בארץ מראשותיו; ואבנר והעם, שוכבים סביבותיו. {ס}
7 ויראו אנשי-אשדוד, כי-כן; ואמרו, לא-יישב ארון אלוהי ישראל עימנו--כי-קשתה ידו עלינו, ועל דגון אלוהינו.
7 ויהי מספר הימים, אשר-ישב דויד בשדה פלשתים--ימים, וארבעה חודשים.
7 ותענינה הנשים המשחקות, ותאמרנה: הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו.
7 ויאמר שאול לעבדיו, בקשו-לי אשת בעלת-אוב, ואלכה אליה, ואדרשה-בה; ויאמרו עבדיו אליו, הנה אשת בעלת-אוב בעין דור.
7 ויקרא יהונתן, לדויד, ויגד-לו יהונתן, את כל-הדברים האלה; ויבא יהונתן את-דויד אל-שאול, ויהי לפניו כאתמול שלשום. {ס}
8 ויעל דויד ואנשיו, ויפשטו אל-הגשורי והגזרי והעמלקי: כי הנה יושבות הארץ, אשר מעולם, בואכה שורה, ועד-ארץ מצריים.
8 ויעמוד, ויקרא אל-מערכות ישראל, ויאמר להם, למה תצאו לערוך מלחמה: הלוא אנוכי הפלשתי, ואתם עבדים לשאול--ברו-לכם איש, ויירד אליי.
8 מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיב עם-נדיבים, וכיסא כבוד ינחילם: כי ליהוה מצוקי ארץ, וישת עליהם תבל.
8 וישאל דויד ביהוה לאמור, ארדוף אחרי הגדוד-הזה האשיגנו; ויאמר לו רדוף, כי-השג תשיג והצל תציל.
8 ויאמר דויד אל-אכיש, כי מה עשיתי ומה-מצאת בעבדך, מיום אשר הייתי לפניך, עד היום הזה: כי לא אבוא ונלחמתי, באויבי אדוני המלך.
8 ויוסף יהוה קרוא-שמואל, בשלישית, ויקם וילך אל-עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויבן עלי, כי יהוה קורא לנער.
8 אוי לנו--מי יצילנו, מיד האלוהים האדירים האלה: אלה הם האלוהים, המכים את-מצריים בכל-מכה--במדבר.
8 ויתחפש שאול, וילבש בגדים אחרים, וילך הוא ושני אנשים עימו, ויבואו אל-האישה לילה; ויאמר, קוסמי-נא לי באוב, והעלי לי, את אשר-אומר אלייך.
8 וישלחו ויאספו את-כל-סרני פלשתים אליהם, ויאמרו מה-נעשה לארון אלוהי ישראל, ויאמרו, גת ייסוב ארון אלוהי ישראל; ויסבו, את-ארון אלוהי ישראל. {ס}
8 ויאמר אבישי אל-דויד, סיגר אלוהים היום את-אויבך בידך; ועתה אכנו נא בחנית ובארץ, פעם אחת, ולא אשנה, לו.
8 ולקחתם את-ארון יהוה, ונתתם אותו אל-העגלה, ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם, תשימו בארגז מצידו; ושילחתם אותו, והלך.
8 ויאמרו בני-ישראל, אל-שמואל, אל-תחרש ממנו, מזעוק אל-יהוה אלוהינו; ויושיענו, מיד פלשתים.
8 שאל את-נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים חן בעיניך--כי-על-יום טוב, באנו; תנה-נא, את אשר תמצא ידך לעבדיך, ולבנך, לדויד.
8 ככל-המעשים אשר-עשו, מיום העלותי אותם ממצריים ועד-היום הזה, ויעזבוני, ויעבדו אלוהים אחרים--כן המה עושים, גם-לך.
8 ויהי, ממוחרת, ויבואו פלשתים, לפשט את-החללים; וימצאו את-שאול ואת-שלושת בניו, נופלים בהר הגלבוע.
8 ויקם דויד אחרי-כן, וייצא מהמערה, ויקרא אחרי-שאול לאמור, אדוני המלך; ויבט שאול אחריו, וייקוד דויד אפיים ארצה וישתחו. {ס}
8 ויוסף הנער, לענות את-שאול, ויאמר, הנה נמצא בידי רבע שקל כסף; ונתתי לאיש האלוהים, והגיד לנו את-דרכנו.
8 וישמע שאול את-כל-העם, למלחמה, לרדת קעילה, לצור אל-דויד ואל-אנשיו.
8 וירדת לפניי, הגלגל, והנה אנוכי יורד אליך, להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים; שבעת ימים תוחל, עד-בואי אליך, והודעתי לך, את אשר תעשה.
8 כי קשרתם כולכם עליי, ואין-גולה את-אוזני בכרות-בני עם-בן-ישי, ואין-חולה מכם עליי, וגולה את-אוזני: כי הקים בני את-עבדי עליי לאורב, כיום הזה. {ס}
8 ויפקדם, בבזק; ויהיו בני-ישראל שלוש מאות אלף, ואיש יהודה שלושים אלף.
8 ויאמר לה אלקנה אישה, חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי, ולמה, יירע לבבך: הלוא אנוכי טוב לך, מעשרה בנים.
8 ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא, נעצר לפני יהוה, ושמו, דואג האדומי--אביר הרועים, אשר לשאול.
8 כאשר-בא יעקוב, מצריים--ויזעקו אבותיכם, אל-יהוה, וישלח יהוה את-משה ואת-אהרון ויוציאו את-אבותיכם ממצריים, וישיבום במקום הזה.
8 ויוחל שבעת ימים, למועד אשר שמואל, ולא-בא שמואל, הגלגל; ויפץ העם, מעליו.
8 ועשית חסד, על-עבדך, כי בברית יהוה, הבאת את-עבדך עימך; ואם-יש-בי עוון המיתני אתה, ועד-אביך למה-זה תביאני. {פ}
8 ויאמר, יהונתן, הנה אנחנו עוברים, אל-האנשים; ונגלינו, אליהם.
8 ותוסף המלחמה, להיות; וייצא דויד ויילחם בפלשתים, ויך בהם מכה גדולה, וינוסו, מפניו.
8 ויתפוש את-אגג מלך-עמלק, חי; ואת-כל-העם, החרים לפי-חרב.
8 ויקרא ישי אל-אבינדב, ויעבירהו לפני שמואל; ויאמר, גם-בזה לא-בחר יהוה.
8 וייחר לשאול מאוד, ויירע בעיניו הדבר הזה, ויאמר נתנו לדויד רבבות, ולי נתנו האלפים; ועוד לו, אך המלוכה.
9 וייקח שמואל, טלה חלב אחד, ויעלהו עולה כליל, ליהוה; ויזעק שמואל אל-יהוה בעד ישראל, ויענהו יהוה.
9 ויאמר שאול--הגישו אליי, העולה והשלמים; ויעל, העולה.
9 ויען אכיש, ויאמר אל-דויד, ידעתי, כי טוב אתה בעיניי כמלאך אלוהים; אך שרי פלשתים אמרו, לא-יעלה עימנו במלחמה.
9 ויאמר דויד לשאול, למה תשמע את-דברי אדם לאמור: הנה דויד, מבקש רעתך.
9 ויכרתו, את-ראשו, ויפשיטו, את-כליו; וישלחו בארץ-פלשתים סביב, לבשר בית עצביהם--ואת-העם.
9 ועתה, שמע בקולם: אך, כי-העד תעיד בהם, והגדת להם, משפט המלך אשר ימלוך עליהם. {ס}
9 ויחמול שאול והעם על-אגג, ועל-מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל-הכרים ועל-כל-הטוב, ולא אבו, החרימם; וכל-המלאכה נמבזה ונמס, אותה החרימו. {פ}
9 ויבואו נערי דויד, וידברו אל-נבל ככל-הדברים האלה בשם דויד; וינוחו.
9 ויהי אחרי הסבו אותו, ותהי יד-יהוה בעיר מהומה גדולה מאוד, ויך את-אנשי העיר, מקטון ועד-גדול; ויישתרו להם, טחורים.
9 והכה דויד את-הארץ, ולא יחייה איש ואישה; ולקח צאן ובקר וחמורים וגמלים, ובגדים, וישב, ויבוא אל-אכיש.
9 אם-כה יאמרו, אלינו, דומו, עד-הגיענו אליכם--ועמדנו תחתינו, ולא נעלה אליהם.
9 אם-יוכל להילחם איתי, והכני--והיינו לכם, לעבדים; ואם-אני אוכל-לו, והכיתיו--והייתם לנו לעבדים, ועבדתם אותנו.
9 ויאמר יהונתן, חלילה לך: כי אם-ידוע אדע, כי-כלתה הרעה מעם אבי לבוא עליך--ולא אותה, אגיד לך. {ס}
9 ותקם חנה, אחרי אוכלה בשילה ואחרי שתה; ועלי הכוהן, יושב על-הכיסא, על-מזוזת, היכל יהוה.
9 וילך דויד, הוא ושש-מאות איש אשר איתו, ויבואו, עד-נחל הבשור; והנותרים, עמדו.
9 ויאמר דויד אל-אבישי, אל-תשחיתהו: כי מי שלח ידו, במשיח יהוה--וניקה. {פ}
9 וישכחו, את-יהוה אלוהיהם; וימכור אותם ביד סיסרא שר-צבא חצור וביד-פלשתים, וביד מלך מואב, ויילחמו, בם.
9 ויאמרו למלאכים הבאים, כה תאמרון לאיש יבש גלעד, מחר תהיה-לכם תשועה, כחום השמש; ויבואו המלאכים, ויגידו לאנשי יבש--וישמחו.
9 ותאמר האישה אליו, הנה אתה ידעת את אשר-עשה שאול, אשר הכרית את-האובות ואת-היידעוני, מן-הארץ; ולמה אתה מתנקש בנפשי, להמיתני.
9 ויאמר דויד לאחימלך, ואין יש-פה תחת-ידך חנית או-חרב: כי גם-חרבי וגם-כליי לא-לקחתי בידי, כי-היה דבר-המלך נחוץ. {ס}
9 ויעבר ישי, שמה; ויאמר, גם-בזה לא-בחר יהוה.
9 ויהי שאול, עוין את-דויד, מהיום ההוא, והלאה. {ס}
9 ויען דואג האדומי, והוא ניצב על-עבדי-שאול--ויאמר: ראיתי, את-בן-ישי, בא נובה, אל-אחימלך בן-אחיטוב.
9 וראיתם, אם-דרך גבולו יעלה בית שמש--הוא עשה לנו, את-הרעה הגדולה הזאת; ואם-לא, וידענו כי לא ידו נגעה בנו--מקרה הוא, היה לנו.
9 ויאמר עלי לשמואל, לך שכב, והיה אם-יקרא אליך, ואמרת דבר יהוה כי שומע עבדך; וילך שמואל, וישכב במקומו.
9 והיה, כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל, ויהפוך-לו אלוהים, לב אחר; ויבואו כל-האותות האלה, ביום ההוא. {ס}
9 רגלי חסידיו ישמור, ורשעים בחושך יידמו: כי-לא בכוח, יגבר-איש.
9 ויידע דויד--כי עליו, שאול מחריש הרעה; ויאמר אל-אביתר הכוהן, הגישה האיפוד. {ס}
9 התחזקו והיו לאנשים, פלשתים--פן תעבדו לעברים, כאשר עבדו לכם; והייתם לאנשים, ונלחמתם.
9 לפנים בישראל, כה-אמר האיש בלכתו לדרוש אלוהים, לכו ונלכה, עד-הרואה: כי לנביא היום, ייקרא לפנים הרואה.
9 ותהי רוח יהוה רעה, אל-שאול, והוא בביתו יושב, וחניתו בידו; ודויד, מנגן ביד.
10 ויאמר שאול לנערו טוב דברך, לכה נלכה; וילכו, אל-העיר, אשר-שם, איש האלוהים.
10 ויילחמו פלשתים, ויינגף ישראל וינוסו איש לאוהליו, ותהי המכה, גדולה מאוד; וייפול, מישראל, שלושים אלף, רגלי.
10 וישימו, את-כליו, בית, עשתרות; ואת-גווייתו, תקעו, בחומת, בית שן.
10 ויאמר דויד חי-יהוה, כי אם-יהוה ייגופנו; או-יומו יבוא ומת, או במלחמה יירד ונספה.
10 וישלחו את-ארון האלוהים, עקרון; ויהי, כבוא ארון האלוהים עקרון, ויזעקו העקרונים לאמור הסבו אליי את-ארון אלוהי ישראל, להמיתני ואת-עמי.
10 ויעשו האנשים, כן, ויקחו שתי פרות עלות, ויאסרום בעגלה; ואת-בניהם, כלו בבית.
10 ויהי ממוחרת, ותצלח רוח אלוהים רעה אל-שאול ויתנבא בתוך-הבית, ודויד מנגן בידו, כיום ביום; והחנית, ביד-שאול.
10 ויהי שמואל, מעלה העולה, ופלשתים ניגשו, למלחמה בישראל; וירעם יהוה בקול-גדול ביום ההוא על-פלשתים, ויהומם, ויינגפו, לפני ישראל.
10 ויען נבל את-עבדי דויד, ויאמר, מי דויד, ומי בן-ישי; היום, רבו עבדים, המתפרצים, איש מפני אדוניו.
10 ויהי, דבר-יהוה, אל-שמואל, לאמור.
10 ויאמר שמואל, את כל-דברי יהוה, אל-העם, השואלים מאיתו מלך. {ס}
10 הנה היום הזה ראו עיניך, את אשר-נתנך יהוה היום בידי במערה, ואמר להרוגך, ותחס עליך; ואומר, לא-אשלח ידי באדוני--כי-משיח יהוה, הוא.
10 יהוה ייחתו מריביו, עליו בשמיים ירעם--יהוה, ידין אפסי-ארץ; וייתן-עוז למלכו, וירם קרן משיחו. {פ}
10 ויאמר, דויד, יהוה אלוהי ישראל, שמוע שמע עבדך כי-מבקש שאול לבוא אל-קעילה--לשחת לעיר, בעבורי.
10 ויבואו שם הגבעתה, והנה חבל-נביאים לקראתו; ותצלח עליו רוח אלוהים, ויתנבא בתוכם.
10 וישאל-לו, ביהוה, וצידה, נתן לו; ואת, חרב גולית הפלשתי--נתן לו.
10 ויעבר ישי שבעת בניו, לפני שמואל; ויאמר שמואל אל-ישי, לא-בחר יהוה באלה.
10 ויאמר הכוהן, חרב גולית הפלשתי אשר-הכית בעמק האלה הנה-היא לוטה בשמלה אחרי האיפוד--אם-אותה תיקח-לך קח, כי אין אחרת זולתה בזה; {ס} ויאמר דויד אין כמוה, תננה לי.
10 ויאמרו אנשי יבש, מחר נצא אליכם; ועשיתם לנו, ככל-הטוב בעיניכם. {ס}
10 ויזעקו אל-יהוה, ויאמרו חטאנו, כי עזבנו את-יהוה, ונעבוד את-הבעלים ואת-העשתרות; ועתה, הצילנו מיד אויבינו--ונעבדך.
10 ויהי, ככלותו להעלות העולה, והנה שמואל, בא; וייצא שאול לקראתו, לברכו.
10 ויאמר דויד אל-יהונתן, מי יגיד לי; או מה-יענך אביך, קשה. {ס}
10 ויאמר, הפלשתי, אני חירפתי את-מערכות ישראל, היום הזה; תנו-לי איש, ונילחמה יחד.
10 ואם-כה יאמרו עלו עלינו, ועלינו--כי-נתנם יהוה, בידנו: וזה-לנו, האות.
10 והיא, מרת נפש; ותתפלל על-יהוה, ובכה תבכה.
10 ויבקש שאול להכות בחנית, בדויד ובקיר, ויפטר מפני שאול, ויך את-החנית בקיר; ודויד נס ויימלט, בלילה הוא. {פ}
10 ועתה השכם בבוקר, ועבדי אדוניך אשר-באו איתך; והשכמתם בבוקר, ואור לכם ולכו.
10 ויבוא יהוה ויתייצב, ויקרא כפעם-בפעם שמואל שמואל; ויאמר שמואל דבר, כי שומע עבדך. {פ}
10 ויישבע לה שאול, ביהוה לאמור: חי-יהוה, אם-ייקרך עוון בדבר הזה.
10 ויאמר אכיש, אל-פשטתם היום; ויאמר דויד, על-נגב יהודה ועל-נגב הירחמאלי, ואל-נגב, הקיני.
10 וירדוף דויד, הוא וארבע-מאות איש; ויעמדו, מאתיים איש, אשר פיגרו, מעבור את-נחל הבשור.
11 וייצאו אנשי ישראל, מן-המצפה, וירדפו, את-פלשתים; ויכום, עד-מתחת לבית כר.
11 וישמע שאול וכל-ישראל, את-דברי הפלשתי האלה; וייחתו וייראו, מאוד. {פ}
11 ותאמר, האישה, את-מי, אעלה-לך; ויאמר, את-שמואל העלי-לי.
11 חלילה לי מיהוה, משלוח ידי במשיח יהוה; ועתה קח-נא את-החנית אשר מראשותיו, ואת-צפחת המים--ונלכה-לנו.
11 וישלח שאול מלאכים אל-בית דויד, לשומרו, ולהמיתו, בבוקר; ותגד לדויד, מיכל אשתו לאמור, אם-אינך ממלט את-נפשך הלילה, מחר אתה מומת.
11 המה, עולים במעלה העיר, והמה מצאו נערות, יוצאות לשאוב מים; ויאמרו להן, היש בזה הרואה.
11 ויאמר יהונתן אל-דויד, לכה ונצא השדה; וייצאו שניהם, השדה. {ס}
11 וארון אלוהים, נלקח; ושני בני-עלי מתו, חופני ופינחס.
11 ויאמר שמואל, מה עשית; ויאמר שאול כי-ראיתי כי-נפץ העם מעליי, ואתה לא-באת למועד הימים, ופלשתים, נאספים מכמש.
11 ואבי ראה--גם ראה את-כנף מעילך, בידי: כי בכורתי את-כנף מעילך ולא הרגתיך, דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא-חטאתי לך--ואתה צודה את-נפשי, לקחתה.
11 וייגלו שניהם, אל-מצב פלשתים; ויאמרו פלשתים--הנה עברים יוצאים, מן-החורים אשר התחבאו-שם.
11 וישימו את-ארון יהוה, אל-העגלה; ואת הארגז, ואת עכברי הזהב, ואת, צלמי טחוריהם.
11 וישכם דויד הוא ואנשיו, ללכת בבוקר, לשוב, אל-ארץ פלשתים; ופלשתים, עלו יזרעאל. {ס}
11 ויהי, כל-יודעו מאיתמול שלשום, ויראו, והנה עם-נביאים ניבא: {ס} ויאמר העם איש אל-ריעהו, מה-זה היה לבן-קיש--הגם שאול, בנביאים.
11 וילך אלקנה הרמתה, על-ביתו; והנער, היה משרת את-יהוה, את-פני, עלי הכוהן.
11 ניחמתי, כי-המלכתי את-שאול למלך--כי-שב מאחריי, ואת-דבריי לא הקים; וייחר, לשמואל, ויזעק אל-יהוה, כל-הלילה.
11 וישלח המלך לקרוא את-אחימלך בן-אחיטוב הכוהן, ואת כל-בית אביו הכוהנים--אשר בנוב; ויבואו כולם, אל-המלך. {ס}
11 ויטל שאול, את-החנית, ויאמר, אכה בדויד ובקיר; וייסוב דויד מפניו, פעמיים.
11 ויאמר יהוה אל-שמואל, הנה אנוכי עושה דבר בישראל: אשר, כל-שומעו--תצילינה, שתי אוזניו.
11 וימצאו איש-מצרי בשדה, ויקחו אותו אל-דויד; וייתנו-לו לחם ויאכל, וישקוהו מים.
11 וישמעו אליו, יושבי יבש גלעד, את אשר-עשו פלשתים, לשאול.
11 ויקם דויד, ויברח ביום-ההוא מפני שאול; ויבוא, אל-אכיש מלך גת.
11 וישלחו ויאספו את-כל-סרני פלשתים, ויאמרו שלחו את-ארון אלוהי ישראל וישוב למקומו, ולא-ימית אותי, ואת-עמי: כי-הייתה מהומת-מוות בכל-העיר, כבדה מאוד יד האלוהים שם.
11 ויאמר שמואל אל-ישי, התמו הנערים, ויאמר עוד שאר הקטן, והנה רועה בצאן; ויאמר שמואל אל-ישי שלחה וקחנו, כי לא-נסוב עד-בואו פה.
11 ויאמר--זה יהיה משפט המלך, אשר ימלוך עליכם: את-בניכם ייקח, ושם לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו, לפני מרכבתו.
11 ויהי ממוחרת, וישם שאול את-העם שלושה ראשים, ויבואו בתוך-המחנה באשמורת הבוקר, ויכו את-עמון עד-חום היום; ויהי הנשארים ויפוצו, ולא נשארו-בם שניים יחד.
11 היסגירוני בעלי קעילה בידו היירד שאול, כאשר שמע עבדך--יהוה אלוהי ישראל, הגד-נא לעבדך; {ס} ויאמר יהוה, יירד. {ס}
11 ולקחתי את-לחמי, ואת-מימיי, ואת טבחתי, אשר טבחתי לגוזזיי; ונתתי, לאנשים, אשר לא ידעתי, אי מזה המה.
11 ותידור נדר ותאמר, יהוה צבאות אם-ראה תראה בעוני אמתך וזכרתני ולא-תשכח את-אמתך, ונתת לאמתך, זרע אנשים--ונתתיו ליהוה כל-ימי חייו, ומורה לא-יעלה על-ראשו.
11 וישלח יהוה את-ירובעל ואת-בדן, ואת-יפתח ואת-שמואל; ויצל אתכם מיד אויביכם, מסביב, ותשבו, בטח.
11 ואיש ואישה לא-יחייה דויד, להביא גת לאמור--פן-יגידו עלינו, לאמור: כה-עשה דויד, וכה משפטו, כל-הימים, אשר ישב בשדה פלשתים.
12 ויאמר שאול, שמע-נא בן-אחיטוב; ויאמר, הנני אדוני.
12 ויאמן אכיש, בדויד לאמור: הבאש הבאיש בעמו בישראל, והיה לי לעבד עולם. {פ}
12 ותרא האישה את-שמואל, ותזעק בקול גדול; ותאמר האישה אל-שאול לאמור למה רימיתני, ואתה שאול.
12 וישכם שמואל לקראת שאול, בבוקר; ויוגד לשמואל לאמור, בא-שאול הכרמלה והנה מציב לו יד, וייסוב ויעבור, ויירד הגלגל.
12 ולשום לו, שרי אלפים ושרי חמישים; ולחרוש חרישו ולקצור קצירו, ולעשות כלי-מלחמתו וכלי רכבו.
12 ודויד בן-איש אפרתי הזה, מבית לחם יהודה, ושמו ישי, ולו שמונה בנים; והאיש בימי שאול, זקן בא באנשים.
12 ויאמר יהונתן אל-דויד, יהוה אלוהי ישראל כי-אחקור את-אבי כעת מחר השלישית, והנה-טוב, אל-דויד--ולא-אז אשלח אליך, וגליתי את-אוזנך.
12 והיה כי הרבתה, להתפלל לפני יהוה; ועלי, שומר את-פיה.
12 ויאמר דויד--היסגירו בעלי קעילה אותי ואת-אנשיי, ביד-שאול; ויאמר יהוה, יסגירו. {ס}
12 וייקח דויד את-החנית ואת-צפחת המים, מראשותי שאול, וילכו, להם; ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים--כי תרדמת יהוה, נפלה עליהם.
12 ביום ההוא אקים אל-עלי, את כל-אשר דיברתי אל-ביתו--החל, וכלה.
12 ויישרנה הפרות בדרך, על-דרך בית שמש, במסילה אחת הלכו הלוך וגעה, ולא-סרו ימין ושמאל; וסרני פלשתים הולכים אחריהם, עד-גבול בית שמש.
12 והאנשים אשר לא-מתו, הוכו בטחורים; ותעל שוועת העיר, השמיים. {ס}
12 ואומר, עתה יירדו פלשתים אליי הגלגל, ופני יהוה, לא חיליתי; ואתאפק, ואעלה העולה. {ס}
12 ותראו, כי-נחש מלך בני-עמון בא עליכם, ותאמרו לי, לא כי-מלך ימלוך עלינו: ויהוה אלוהיכם, מלככם.
12 ותורד מיכל את-דויד, בעד החלון; וילך ויברח, ויימלט.
12 וישלח ויביאהו והוא אדמוני, עם-יפה עיניים וטוב רואי; {פ} ויאמר יהוה קום משחהו, כי-זה הוא.
12 ויירא שאול, מלפני דויד: כי-היה יהוה עימו, ומעם שאול סר.
12 וירץ איש-בנימין מהמערכה, ויבוא שילה ביום ההוא; ומדיו קרועים, ואדמה על-ראשו.
12 ויענו אנשי המצבה את-יונתן ואת-נושא כליו, ויאמרו עלו אלינו, ונודיעה אתכם, דבר; {פ} ויאמר יונתן אל-נושא כליו, עלה אחריי--כי-נתנם יהוה, ביד ישראל.
12 וייקח שמואל אבן אחת, וישם בין-המצפה ובין השן, ויקרא את-שמה, אבן העזר; ויאמר, עד-הנה עזרנו יהוה.
12 ויקומו כל-איש חיל, וילכו כל-הלילה, ויקחו את-גוויית שאול ואת גווייות בניו, מחומת בית שן; ויבואו יבשה, וישרפו אותם שם.
12 ויאמרו עבדי אכיש, אליו, הלוא-זה דויד, מלך הארץ; הלוא לזה, יענו במחולות לאמור, הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו.
12 ויאמר העם, אל-שמואל, מי האומר, שאול ימלוך עלינו: תנו האנשים, ונמיתם.
12 ויען איש משם ויאמר, ומי אביהם; על-כן הייתה למשל, הגם שאול בנביאים.
12 ותענינה אותם ותאמרנה יש, הנה לפניך; מהר עתה, כי היום בא לעיר--כי זבח היום לעם, בבמה.
12 ישפוט יהוה ביני ובינך, ונקמני יהוה ממך; וידי, לא תהיה-בך.
12 ויהפכו נערי-דויד, לדרכם; וישובו, ויבואו, ויגידו לו, ככול הדברים האלה.
12 וייתנו-לו פלח דבילה ושני צימוקים, ויאכל, ותשב רוחו, אליו: כי לא-אכל לחם, ולא-שתה מים, שלושה ימים, ושלושה לילות. {ס}
12 ובני עלי, בני בלייעל: לא ידעו, את-יהוה.
13 ויסירהו שאול מעימו, וישימהו לו שר-אלף; וייצא ויבוא, לפני העם. {ס}
13 ויבוא שמואל, אל-שאול; ויאמר לו שאול, ברוך אתה ליהוה--הקימותי, את-דבר יהוה.
13 כבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא-יאכל העם עד-בואו--כי-הוא יברך הזבח, אחרי-כן יאכלו הקרואים; ועתה עלו, כי-אותו כהיום תמצאון אותו.
13 ויקחו, את-עצמותיהם, ויקברו תחת-האשל, ביבשה; ויצומו, שבעת ימים. {פ}
13 והגדתי לו, כי-שופט אני את-ביתו עד-עולם--בעוון אשר-ידע, כי-מקללים להם בניו, ולא כיהה, בם.
13 ויקם דויד ואנשיו כשש-מאות איש, וייצאו מקעילה, ויתהלכו, באשר יתהלכו; ולשאול הוגד, כי-נמלט דויד מקעילה, ויחדל, לצאת.
13 ובית שמש, קוצרים קציר-חיטים בעמק; וישאו את-עיניהם, ויראו את-הארון, וישמחו, לראות.
13 ויכל, מהתנבות, ויבוא, הבמה.
13 וחנה, היא מדברת על-ליבה--רק שפתיה נעות, וקולה לא יישמע; ויחשבהא עלי, לשיכורה.
13 ויאמר אליו, שאול, למה קשרתם עליי, אתה ובן-ישי--בתיתך לו לחם וחרב, ושאול לו באלוהים, לקום אליי לאורב, כיום הזה. {ס}
13 וייקח שמואל את-קרן השמן, וימשח אותו בקרב אחיו, ותצלח רוח-יהוה אל-דויד, מהיום ההוא ומעלה; ויקם שמואל, וילך הרמתה.
13 וישם דויד את-הדברים האלה, בלבבו; ויירא מאוד, מפני אכיש מלך-גת.
13 וילכו שלושת בני-ישי, הגדולים--הלכו אחרי-שאול, למלחמה; ושם שלושת בניו, אשר הלכו במלחמה--אליאב הבכור ומשנהו אבינדב, והשלישי שמה.
13 ויאמר לו דויד למי-אתה, ואי מזה אתה; ויאמר נער מצרי אנוכי, עבד לאיש עמלקי, ויעזבני אדוני כי חליתי, היום שלושה.
13 ויאמר לה המלך אל-תיראי, כי מה ראית; ותאמר האישה אל-שאול, אלוהים ראיתי עולים מן-הארץ.
13 ויאמר שאול, לא-יומת איש ביום הזה: כי היום עשה-יהוה תשועה, בישראל.
13 ועתה, הנה המלך אשר בחרתם--אשר שאלתם; והנה נתן יהוה עליכם, מלך.
13 כה-יעשה יהוה ליהונתן וכה יוסיף, כי-ייטיב אל-אבי את-הרעה עליך--וגליתי את-אוזנך, ושילחתיך והלכת לשלום; ויהי יהוה עימך, כאשר היה עם-אבי.
13 ואת-בנותיכם, ייקח, לרקחות ולטבחות, ולאופות.
13 ויבוא, והנה עלי יושב על-הכיסא יד דרך מצפה--כי-היה ליבו חרד, על ארון האלוהים; והאיש, בא להגיד בעיר, ותזעק, כל-העיר.
13 ויאמר שמואל אל-שאול, נסכלת: לא שמרת, את-מצות יהוה אלוהיך אשר ציווך, כי עתה הכין יהוה את-ממלכתך אל-ישראל, עד-עולם.
13 ויעבור דויד העבר, ויעמוד על-ראש-ההר מרחוק: רב המקום, ביניהם.
13 ותיקח מיכל את-התרפים, ותשם אל-המיטה, ואת כביר העיזים, שמה מראשותיו; ותכס, בבגד. {ס}
13 ויעל יונתן, על-ידיו ועל-רגליו, ונושא כליו, אחריו; וייפלו לפני יונתן, ונושא כליו ממותת אחריו.
13 ויאמר דויד לאנשיו חגרו איש את-חרבו, ויחגרו איש את-חרבו, ויחגור גם-דויד, את-חרבו; ויעלו אחרי דויד, כארבע מאות איש, ומאתיים, ישבו על-הכלים.
13 וייכנעו, הפלשתים, ולא-יספו עוד, לבוא בגבול ישראל; ותהי יד-יהוה בפלשתים, כול ימי שמואל.
13 ומשפט הכוהנים, את-העם--כל-איש זובח זבח, ובא נער הכוהן כבשל הבשר, והמזלג שלוש השיניים, בידו.
13 כאשר יאמר, משל הקדמוני, מרשעים, ייצא רשע; וידי, לא תהיה-בך.
14 ויהי דויד לכל-דרכיו, משכיל; ויהוה, עימו.
14 ולכן נשבעתי, לבית עלי: אם-יתכפר עוון בית-עלי, בזבח ובמנחה--עד-עולם.
14 אם-תיראו את-יהוה, ועבדתם אותו ושמעתם בקולו, ולא תמרו, את-פי יהוה--והייתם גם-אתם, וגם-המלך אשר מלך עליכם, אחר, יהוה אלוהיכם.
14 ותהי המכה הראשונה, אשר הכה יונתן ונושא כליו--כעשרים איש: כבחצי מענה, צמד שדה.
14 ויאמר שמואל אל-העם, לכו ונלכה הגלגל; ונחדש שם, המלוכה.
14 וישמע עלי, את-קול הצעקה, ויאמר, מה קול ההמון הזה; והאיש מיהר, ויבוא ויגד לעלי.
14 ויאמר לה, מה-תוארו, ותאמר איש זקן עולה, והוא עוטה מעיל; ויידע שאול כי-שמואל הוא, וייקוד אפיים ארצה וישתחו. {ס}
14 ויישב דויד במדבר במצדות, ויישב בהר במדבר-זיף; ויבקשהו שאול כל-הימים, ולא-נתנו אלוהים בידו.
14 והכה בכיור או בדוד, או בקלחת או בפרור--כול אשר יעלה המזלג, ייקח הכוהן בו; ככה יעשו לכל-ישראל, הבאים שם בשילה.
14 וישנו את-טעמו בעיניהם, ויתהולל בידם; ויתו על-דלתות השער, ויורד רירו אל-זקנו. {ס}
14 ויעלו, העיר; המה, באים בתוך העיר, והנה שמואל יוצא לקראתם, לעלות הבמה. {ס}
14 ותשובנה הערים אשר לקחו-פלשתים מאת ישראל לישראל, מעקרון ועד-גת, ואת-גבולן, הציל ישראל מיד פלשתים; ויהי שלום, בין ישראל ובין האמורי.
14 והעגלה באה אל-שדה יהושוע בית-השמשי, ותעמוד שם, ושם, אבן גדולה; ויבקעו, את-עצי העגלה, ואת-הפרות, העלו עולה ליהוה. {ס}
14 ודויד, הוא הקטן; ושלושה, הגדולים, הלכו, אחרי שאול. {ס}
14 ולאביגיל אשת נבל, הגיד נער-אחד מהנערים לאמור: הנה שלח דויד מלאכים מהמדבר לברך את-אדונינו, ויעט בהם.
14 אנחנו פשטנו נגב הכרתי, ועל-אשר ליהודה--ועל-נגב כלב; ואת-ציקלג, שרפנו באש.
14 ויען אחימלך את-המלך, ויאמר: ומי בכל-עבדיך כדויד נאמן, וחתן המלך וסר אל-משמעתך ונכבד בביתך.
14 אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רודף: אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד.
14 ואת-שדותיכם ואת-כרמיכם וזיתיכם, הטובים--ייקח; ונתן, לעבדיו.
14 ויאמר דוד שאול אליו ואל-נערו, אן הלכתם; ויאמר, לבקש את-האתונות, ונראה כי-אין, ונבוא אל-שמואל.
14 ויאמר אליה עלי, עד-מתיי תשתכרין; הסירי את-יינך, מעלייך.
14 ורוח יהוה סרה, מעם שאול; וביעתתו רוח-רעה, מאת יהוה.
14 ויקרא דויד אל-העם, ואל-אבנר בן-נר לאמור, הלוא תענה, אבנר; ויען אבנר ויאמר, מי אתה קראת אל-המלך. {פ}
14 וישלח שאול מלאכים, לקחת את-דויד; ותאמר, חולה הוא. {ס}
14 ויאמר שמואל, ומה קול-הצאן הזה באוזניי, וקול הבקר, אשר אנוכי שומע.
14 ועתה, ממלכתך לא-תקום: ביקש יהוה לו איש כלבבו, ויצווהו יהוה לנגיד על-עמו--כי לא שמרת, את אשר-ציווך יהוה. {ס}
14 ולא, אם-עודני חי; ולא-תעשה עימדי חסד יהוה, ולא אמות.
15 ויהוה, גלה את-אוזן שמואל, יום אחד, לפני בוא-שאול לאמור.
15 ויאמר אליו דויד, התורידני אל-הגדוד הזה; ויאמר הישבעה לי באלוהים אם-תמיתני, ואם-תסגירני ביד-אדוני, ואורידך, אל-הגדוד הזה.
15 ויאמר שמואל אל-שאול, למה הרגזתני להעלות אותי; ויאמר שאול צר-לי מאוד ופלשתים נלחמים בי, ואלוהים סר מעליי ולא-ענני עוד גם ביד-הנביאים גם-בחלומות, ואקראה לך, להודיעני מה אעשה. {ס}
15 ויאמר דויד אל-אבנר הלוא-איש אתה, ומי כמוך בישראל, ולמה לא שמרת, אל-אדוניך המלך: כי-בא אחד העם, להשחית את-המלך אדוניך.
15 והאנשים, טובים לנו מאוד; ולא הוכלמנו, ולא-פקדנו מאומה, כל-ימי התהלכנו איתם, בהיותנו בשדה.
15 והיה יהוה לדיין, ושפט ביני ובינך; וירא וירב את-ריבי, וישפטני מידך. {פ}
15 וירא דויד, כי-יצא שאול לבקש את-נפשו; ודויד במדבר-זיף, בחורשה. {ס}
15 היום החילותי לשאול-לו באלוהים, חלילה לי: אל-ישם המלך בעבדו דבר, בכל-בית אבי--כי לא-ידע עבדך בכל-זאת, דבר קטון או גדול.
15 ויאמר אכיש, אל-עבדיו: הנה תראו איש משתגע, למה תביאו אותו אליי.
15 ולא-תכרית את-חסדך מעם ביתי, עד-עולם; ולא, בהכרית יהוה את-אויבי דויד, איש, מעל פני האדמה.
15 וישלח שאול את-המלאכים, לראות את-דויד לאמור: העלו אותו במיטה אליי, להמיתו.
15 וירא שאול, אשר-הוא משכיל מאוד; ויגר, מפניו.
15 ודויד הולך ושב, מעל שאול, לרעות את-צאן אביו, בית-לחם.
15 ויאמרו עבדי-שאול, אליו: הנה-נא רוח-אלוהים רעה, מבעיתך.
15 ויאמר שאול מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על-מיטב הצאן והבקר, למען זבוח, ליהוה אלוהיך; ואת-היותר, החרמנו. {פ}
15 ותהי חרדה במחנה בשדה, ובכל-העם--המצב והמשחית, חרדו גם-המה; ותרגז הארץ, ותהי לחרדת אלוהים.
15 ויקם שמואל, ויעל מן-הגלגל--גבעת בנימין; ויפקוד שאול, את-העם הנמצאים עימו, כשש מאות, איש.
15 ואם-לא תשמעו בקול יהוה, ומריתם את-פי יהוה--והייתה יד-יהוה בכם, ובאבותיכם.
15 וילכו כל-העם הגלגל, וימליכו שם את-שאול לפני יהוה בגלגל, ויזבחו-שם זבחים שלמים, לפני יהוה; וישמח שם שאול וכל-אנשי ישראל, עד-מאוד. {פ}
15 ויאמר, דוד שאול: הגידה-נא לי, מה-אמר לכם שמואל.
15 וזרעיכם וכרמיכם, יעשור; ונתן לסריסיו, ולעבדיו.
15 וישפוט שמואל את-ישראל, כול ימי חייו.
15 והלויים הורידו את-ארון יהוה, ואת-הארגז אשר-איתו אשר-בו כלי-זהב, וישימו, אל-האבן הגדולה; ואנשי בית-שמש, העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא--ליהוה.
15 ועלי, בן-תשעים ושמונה שנה; ועיניו קמה, ולא יכול לראות.
15 וישכב שמואל עד-הבוקר, ויפתח את-דלתות בית-יהוה; ושמואל ירא, מהגיד את-המראה אל-עלי.
15 גם, בטרם יקטירון את-החלב, ובא נער הכוהן ואמר לאיש הזובח, תנה בשר לצלות לכוהן; ולא-ייקח ממך בשר מבושל, כי אם-חי.
15 ותען חנה ותאמר, לא אדוני, אישה קשת-רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי; ואשפוך את-נפשי, לפני יהוה.
16 ויורידהו, והנה נטושים על-פני כל-הארץ; אוכלים ושותים, וחוגגים, בכול השלל הגדול, אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה.
16 ויקרא עלי את-שמואל, ויאמר שמואל בני; ויאמר, הנני.
16 לא-טוב הדבר הזה, אשר עשית--חי-יהוה כי בני-מוות אתם, אשר לא-שמרתם על-אדוניכם על-משיח יהוה; ועתה ראה, אי-חנית המלך ואת-צפחת המים--אשר מראשותיו.
16 ויאמר המלך, מות תמות אחימלך: אתה, וכל-בית אביך.
16 ויהי ככלות דויד, לדבר את-הדברים האלה אל-שאול, ויאמר שאול, הקולך זה בני דויד; ויישא שאול קולו, ויבך.
16 ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב, וקח-לך, כאשר תאווה נפשך; ואמר לא, כי עתה תיתן--ואם-לא, לקחתי בחוזקה.
16 גם-עתה התייצבו וראו, את-הדבר הגדול הזה, אשר יהוה, עושה לעיניכם.
16 ויאמר שמואל, אל-שאול, הרף ואגידה לך, את אשר דיבר יהוה אליי הלילה; ויאמר לו, דבר. {ס}
16 ואת-עבדיכם ואת-שפחותיכם ואת-בחוריכם הטובים, ואת-חמוריכם--ייקח; ועשה, למלאכתו.
16 חומה היו עלינו, גם-לילה גם-יומם, כל-ימי היותנו עימם, רועים הצאן.
16 ויאמר שאול, אל-דודו, הגד הגיד לנו, כי נמצאו האתונות; ואת-דבר המלוכה לא-הגיד לו, אשר אמר שמואל. {פ}
16 וחמישה סרני-פלשתים, ראו; וישובו עקרון, ביום ההוא. {ס}
16 כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין, ומשחתו לנגיד על-עמי ישראל, והושיע את-עמי, מיד פלשתים: כי ראיתי את-עמי, כי באה צעקתו אליי.
16 יאמר-נא אדוננו, עבדיך לפניך--יבקשו, איש יודע מנגן בכינור; והיה, בהיות עליך רוח-אלוהים רעה--וניגן בידו, וטוב לך. {פ}
16 ויבואו, המלאכים, והנה התרפים, אל-המיטה; וכביר העיזים, מראשותיו. {ס}
16 ויאמר שמואל, ולמה תשאלני: ויהוה סר מעליך, ויהי ערך.
16 אל-תיתן, את-אמתך, לפני, בת-בלייעל: כי-מרוב שיחי וכעסי, דיברתי עד-הנה.
16 ויראו הצופים לשאול, בגבעת בנימין; והנה ההמון נמוג, וילך והלום. {פ}
16 וכל-ישראל ויהודה, אוהב את-דויד: כי-הוא יוצא ובא, לפניהם. {פ}
16 חסר משוגעים, אני, כי-הבאתם את-זה, להשתגע עליי; הזה, יבוא אל-ביתי. {פ}
16 ויאמר האיש אל-עלי, אנוכי הבא מן-המערכה, ואני, מן-המערכה נסתי היום; ויאמר מה-היה הדבר, בני.
16 והלך, מדי שנה בשנה, וסבב בית-אל, והגלגל והמצפה; ושפט, את-ישראל--את כל-המקומות, האלה.
16 וייגש הפלשתי, השכם והערב; ויתייצב, ארבעים יום. {פ}
16 ויכרות יהונתן, עם-בית דויד; וביקש יהוה, מיד אויבי דויד.
16 ויקם יהונתן בן-שאול, וילך אל-דויד חורשה; ויחזק את-ידו, באלוהים.
16 ושאול ויונתן בנו, והעם הנמצא עימם, יושבים, בגבע בנימין; ופלשתים, חנו במכמש.
17 וייצא המשחית ממחנה פלשתים, שלושה ראשים: הראש אחד יפנה אל-דרך עופרה, אל-ארץ שועל.
17 ויאמר שאול, אל-עבדיו: ראו-נא לי, איש מיטיב לנגן, והביאותם, אליי.
17 הלוא קציר-חיטים, היום--אקרא אל-יהוה, וייתן קולות ומטר; ודעו וראו, כי-רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יהוה, לשאול לכם, מלך. {ס}
17 ויוסף יהונתן להשביע את-דויד, באהבתו אותו: כי-אהבת נפשו, אהבו. {ס}
17 ויען המבשר ויאמר, נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה, הייתה בעם; וגם-שני בניך מתו, חופני ופינחס, וארון האלוהים, נלקחה. {פ}
17 ויאמר ישי לדויד בנו, קח-נא לאחיך איפת הקליא הזה, ועשרה לחם, הזה; והרץ המחנה, לאחיך.
17 ותשובתו הרמתה כי-שם ביתו, ושם שפט את-ישראל; וייבן-שם מזבח, ליהוה. {פ}
17 ויאמר, אל-דויד, צדיק אתה, ממני: כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה.
17 ויכם דויד מהנשף ועד-הערב, למוחרתם; ולא-נמלט מהם איש, כי אם-ארבע מאות איש-נער אשר-רכבו על-הגמלים וינוסו.
17 ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סובו והמיתו כוהני יהוה, כי גם-ידם עם-דויד, וכי ידעו כי-בורח הוא, ולא גלו את-אוזני; ולא-אבו עבדי המלך, לשלוח את-ידם, לפגוע, בכוהני יהוה. {ס}
17 ויאמר שמואל--הלוא אם-קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה; וימשחך יהוה למלך, על-ישראל.
17 ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד, את-פני יהוה: כי ניאצו האנשים, את מנחת יהוה.
17 ויאמר שאול אל-דויד, הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן-לך לאישה--אך היה-לי לבן-חיל, והילחם מלחמות יהוה; ושאול אמר, אל-תהי ידי בו, ותהי-בו, יד-פלשתים. {ס}
17 ויצעק שמואל את-העם, אל-יהוה המצפה.
17 ועתה, דעי וראי מה-תעשי--כי-כלתה הרעה אל-אדונינו, ועל כל-ביתו; והוא, בן-בלייעל, מידבר, אליו.
17 ושמואל, ראה את-שאול; ויהוה ענהו--הנה האיש אשר אמרתי אליך, זה יעצור בעמי.
17 ויאמר, מה הדבר אשר דיבר אליך--אל-נא תכחד, ממני: כה יעשה-לך אלוהים, וכה יוסיף, אם-תכחד ממני דבר, מכל-הדבר אשר-דיבר אליך.
17 ויאמר אליו אל-תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על-ישראל, ואנוכי אהיה-לך למשנה; וגם-שאול אבי, יודע כן.
17 ואלה טחורי הזהב, אשר השיבו פלשתים {ר} אשם ליהוה: {ס} לאשדוד אחד {ס} לעזה {ר} אחד, {ס} לאשקלון אחד, {ס} לגת {ר} אחד, {ס} לעקרון אחד. {ס}
17 ויאמר שאול, לעם אשר איתו, פקדו-נא וראו, מי הלך מעימנו; ויפקדו, והנה אין יונתן ונושא כליו.
17 ויען עלי ויאמר, לכי לשלום; ואלוהי ישראל, ייתן את-שלתך, אשר שאלת, מעימו.
17 ויעש יהוה לו, כאשר דיבר בידי; ויקרע יהוה את-הממלכה מידך, וייתנה לריעך לדויד.
17 ויאמר שאול אל-מיכל, למה ככה רימיתיני, ותשלחי את-אויבי, ויימלט; ותאמר מיכל אל-שאול, הוא-אמר אליי שלחיני למה אמיתך.
17 צאנכם, יעשור; ואתם, תהיו-לו לעבדים.
17 ויכר שאול, את-קול דויד, ויאמר, הקולך זה בני דויד; ויאמר דויד, קולי אדוני המלך.
18 ויצל דויד, את כל-אשר לקחו עמלק; ואת-שתי נשיו, הציל דויד.
18 ואתה הגדת היום, את אשר-עשית איתי טובה--את אשר סיגרני יהוה בידך, ולא הרגתני.
18 ויהי כהזכירו את-ארון האלוהים, וייפול מעל-הכיסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימות--כי-זקן האיש, וכבד; והוא שפט את-ישראל, ארבעים שנה.
18 ועכברי {ר} הזהב, מספר כל-ערי פלשתים לחמשת הסרנים--מעיר מבצר, ועד כופר הפרזי; ועד אביל הגדולה, אשר הניחו עליה את ארון יהוה, עד היום הזה, בשדה יהושוע בית השמשי.
18 ויאמר-לו יהונתן, מחר חודש; ונפקדת, כי ייפקד מושבך.
18 וזעקתם, ביום ההוא, מלפני מלככם, אשר בחרתם לכם; ולא-יענה יהוה אתכם, ביום ההוא.
18 ויאמר שאול לאחייה, הגישה ארון האלוהים: כי-היה ארון האלוהים, ביום ההוא--ובני ישראל.
18 והראש אחד יפנה, דרך בית חורון; והראש אחד יפנה דרך הגבול, הנשקף על-גיא הצבועים המדברה. {ס}
18 ואת עשרת חריצי החלב, האלה, תביא, לשר-האלף; ואת-אחיך תפקוד לשלום, ואת-ערובתם תיקח.
18 ויען אחד מהנערים ויאמר, הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר, ואיש תואר; ויהוה, עימו.
18 וישלחך יהוה, בדרך; ויאמר, לך והחרמת את-החטאים את-עמלק, ונלחמת בו, עד כלותם אותם.
18 ותאמר, תמצא שפחתך חן בעיניך; ותלך האישה לדרכה ותאכל, ופניה לא-היו-לה עוד.
18 ושמואל, משרת את-פני יהוה: נער, חגור איפוד בד.
18 ויכרתו שניהם ברית, לפני יהוה; ויישב דויד בחורשה, ויהונתן הלך לביתו. {ס}
18 ויקרא שמואל אל-יהוה, וייתן יהוה קולות ומטר ביום ההוא; ויירא כל-העם מאוד את-יהוה, ואת-שמואל.
18 ויאמר אל-בני ישראל, {פ} כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי העליתי את-ישראל, ממצריים; ואציל אתכם, מיד מצריים, ומיד כל-הממלכות, הלוחצים אתכם.
18 ויאמר, למה זה אדוני רודף אחרי עבדו: כי מה עשיתי, ומה-בידי רעה.
18 ותמהר אביגיל ותיקח מאתיים לחם ושניים נבלי-יין, וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי, ומאה צימוקים, ומאתיים דבילים; ותשם, על-החמורים.
18 ודויד ברח ויימלט, ויבוא אל-שמואל הרמתה, ויגד-לו, את כל-אשר עשה-לו שאול; וילך הוא ושמואל, ויישבו בניות.
18 כאשר לא-שמעת בקול יהוה, ולא-עשית חרון-אפו בעמלק; על-כן הדבר הזה, עשה-לך יהוה היום הזה.
18 ויאמר המלך, לדואג, סוב אתה, ופגע בכוהנים; וייסוב דואג האדומי, ויפגע-הוא בכוהנים, וימת ביום ההוא שמונים וחמישה איש, נושא איפוד בד.
18 ויאמר דויד אל-שאול, מי אנוכי ומי חיי, משפחת אבי, בישראל--כי-אהיה חתן, למלך.
18 ויגד-לו שמואל את-כל-הדברים, ולא כיחד ממנו; ויאמר--יהוה הוא, הטוב בעיניו יעשה. {פ}
18 וייגש שאול את-שמואל, בתוך השער; ויאמר הגידה-נא לי, אי-זה בית הרואה.
19 ויאמרו כל-העם אל-שמואל, התפלל בעד-עבדיך אל-יהוה אלוהיך--ואל-נמות: כי-יספנו על-כל-חטאותינו רעה, לשאול לנו מלך.
19 ויעלו זיפים אל-שאול, הגבעתה לאמור: הלוא דויד מסתתר עימנו במצדות, בחורשה--בגבעת החכילה, אשר מימין הישימון.
19 וימאנו העם, לשמוע בקול שמואל; ויאמרו לא, כי אם-מלך יהיה עלינו.
19 ויהי, בעת תת את-מרב בת-שאול--לדויד; והיא ניתנה לעדריאל המחולתי, לאישה.
19 ושאול והמה וכל-איש ישראל, בעמק האלה; נלחמים, עם-פלשתים. {ס}
19 ולא נעדר-להם מן-הקטון ועד-הגדול ועד-בנים ובנות, ומשלל, ועד כל-אשר לקחו, להם: הכול, השיב דויד.
19 ולמה לא-שמעת, בקול יהוה; ותעט, אל-השלל, ותעש הרע, בעיני יהוה. {ס}
19 וישכימו בבוקר, וישתחוו לפני יהוה, וישובו ויבואו אל-ביתם, הרמתה; ויידע אלקנה את-חנה אשתו, ויזכרהא יהוה.
19 ומעיל קטון תעשה-לו אימו, והעלתה לו מימים ימימה--בעלותה, את-אישה, לזבוח, את-זבח הימים.
19 וייתן יהוה גם את-ישראל עימך, ביד-פלשתים, ומחר, אתה ובניך עימי; גם את-מחנה ישראל, ייתן יהוה ביד-פלשתים.
19 ויגדל, שמואל; ויהוה היה עימו, ולא-הפיל מכל-דבריו ארצה.
19 וישלח שאול מלאכים, אל-ישי; ויאמר, שלחה אליי את-דויד בנך אשר בצאן.
19 ויהי, עד דיבר שאול אל-הכוהן, וההמון אשר במחנה פלשתים, וילך הלוך ורב; {פ} ויאמר שאול אל-הכוהן, אסוף ידך.
19 ויוגד לשאול, לאמור: הנה דויד, בניות ברמה.
19 וחרש לא יימצא, בכול ארץ ישראל: כי-אמרו פלשתים--פן יעשו העברים, חרב או חנית.
19 וכלתו אשת-פינחס, הרה ללת, ותשמע את-השמועה אל-הילקח ארון האלוהים, ומת חמיה ואישה; ותכרע ותלד, כי-נהפכו עליה ציריה.
19 ושילשת, תרד מאוד, ובאת אל-המקום, אשר-נסתרת שם ביום המעשה; וישבת, אצל האבן האזל.
19 ועתה, ישמע-נא אדוני המלך, את, דברי עבדו: אם-יהוה הסיתך בי, ירח מנחה, ואם בני האדם ארורים הם לפני יהוה, כי-גירשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמור לך עבוד אלוהים אחרים.
19 ויך באנשי בית-שמש, כי ראו בארון יהוה, ויך בעם שבעים איש, חמישים אלף איש; ויתאבלו העם, כי-הכה יהוה בעם מכה גדולה.
19 ותאמר לנעריה עברו לפניי, הנני אחריכם באה; ולאישה נבל, לא הגידה.
19 ואתם היום מאסתם את-אלוהיכם, אשר-הוא מושיע לכם מכל-רעותיכם וצרותיכם, ותאמרו לו, כי-מלך תשים עלינו; ועתה, התייצבו לפני יהוה, לשבטיכם, ולאלפיכם.
19 ואת נוב עיר-הכוהנים, הכה לפי-חרב, מאיש ועד-אישה, מעולל ועד-יונק; ושור וחמור ושה, לפי-חרב.
19 וכי-ימצא איש את-אויבו, ושילחו בדרך טובה; ויהוה, ישלמך טובה, תחת היום הזה, אשר עשית לי.
19 ויען שמואל את-שאול, ויאמר אנוכי הרואה--עלה לפניי הבמה, ואכלתם עימי היום; ושילחתיך בבוקר, וכול אשר בלבבך אגיד לך.
20 ובירך עלי את-אלקנה ואת-אשתו, ואמר ישם יהוה לך זרע מן-האישה הזאת, תחת השאלה, אשר שאל ליהוה; והלכו, למקומו.
20 וייקח ישי חמור לחם, ונאד יין, וגדי עיזים, אחד; וישלח ביד-דויד בנו, אל-שאול.
20 ויידע, כל-ישראל, מדן, ועד-באר שבע: כי נאמן שמואל, לנביא ליהוה. {ס}
20 ויאמר שאול אל-שמואל, אשר שמעתי בקול יהוה, ואלך, בדרך אשר-שלחני יהוה; ואביא, את-אגג מלך עמלק, ואת-עמלק, החרמתי.
20 וכעת מותה, ותדברנה הניצבות עליה, אל-תיראי, כי בן ילדת; ולא ענתה, ולא-שתה ליבה.
20 והיה היא רוכבת על-החמור, ויורדת בסתר ההר, והנה דויד ואנשיו, יורדים לקראתה; ותפגוש, אותם.
20 ועתה לכל-אוות נפשך המלך, לרדת--רד; ולנו הסגירו, ביד המלך.
20 ויימלט בן-אחד, לאחימלך בן-אחיטוב, ושמו, אביתר; ויברח, אחרי דויד.
20 וימהר שאול, וייפול מלוא-קומתו ארצה, ויירא מאוד, מדברי שמואל; גם-כוח, לא-היה בו--כי לא אכל לחם, כל-היום וכל-הלילה.
20 וייקח דויד, את-כל-הצאן והבקר; נהגו, לפני המקנה ההוא, ויאמרו, זה שלל דויד.
20 ולאתונות האובדות לך, היום שלושת הימים--אל-תשם את-ליבך להם, כי נמצאו; ולמי, כל-חמדת ישראל--הלוא לך, ולכול בית אביך. {ס}
20 ועתה הנה ידעתי, כי מלוך תמלוך; וקמה, בידך, ממלכת, ישראל.
20 ויאמרו, אנשי בית-שמש, מי יוכל לעמוד, לפני יהוה האלוהים הקדוש הזה; ואל-מי, יעלה מעלינו.
20 וישלח שאול מלאכים, לקחת את-דויד, וירא את-להקת הנביאים ניבאים, ושמואל עומד ניצב עליהם; ותהי על-מלאכי שאול, רוח אלוהים, ויתנבאו, גם-המה.
20 ויקרב שמואל, את כל-שבטי ישראל; ויילכד, שבט בנימין.
20 וישכם דויד בבוקר, וייטוש את-הצאן על-שומר, ויישא וילך, כאשר ציווהו ישי; ויבוא, המעגלה, והחיל היוצא אל-המערכה, והרעו במלחמה.
20 ויאמר שמואל אל-העם, אל-תיראו--אתם עשיתם, את כל-הרעה הזאת; אך, אל-תסורו מאחרי יהוה, ועבדתם את-יהוה, בכל-לבבכם.
20 והיינו גם-אנחנו, ככל-הגויים; ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את-מלחמותינו.
20 ועתה, אל-ייפול דמי ארצה, מנגד, פני יהוה: כי-יצא מלך ישראל, לבקש את-פרעוש אחד, כאשר ירדוף הקורא, בהרים.
20 ויירדו כל-ישראל, הפלשתים--ללטוש איש את-מחרשתו ואת-אתו, ואת-קרדומו, ואת, מחרשתו.
20 וייזעק שאול, וכל-העם אשר איתו, ויבואו, עד-המלחמה; והנה הייתה חרב איש, בריעהו--מהומה, גדולה מאוד.
20 ותאהב מיכל בת-שאול, את-דויד; ויגידו לשאול, ויישר הדבר בעיניו.
20 ואני, שלושת החיצים צידה אורה, לשלח-לי, למטרה.
20 ויהי לתקופות הימים, ותהר חנה ותלד בן; ותקרא את-שמו שמואל, כי מיהוה שאלתיו.
21 והנה אשלח את-הנער, לך מצא את-החיצים: אם-אמור אומר לנער הנה החיצים ממך והנה, קחנו ובואה כי-שלום לך ואין דבר--חי-יהוה.
21 ותקרא לנער, איכבוד לאמור, גלה כבוד, מישראל; אל-הילקח ארון האלוהים, ואל-חמיה ואישה.
21 ויען שאול ויאמר, הלוא בן-ימיני אנוכי מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה, מכל-משפחות שבטי בנימין; ולמה דיברת אליי, כדבר הזה. {ס}
21 ויאמר שאול חטאתי שוב בני-דויד, כי לא-ארע לך עוד, תחת אשר יקרה נפשי בעיניך, היום הזה: הנה הסכלתי ואשגה, הרבה מאוד.
21 ויגידו לשאול, וישלח מלאכים אחרים, ויתנבאו, גם-המה; {ס} ויוסף שאול, וישלח מלאכים שלישים, ויתנבאו, גם-המה.
21 והעברים, היו לפלשתים כאתמול שלשום, אשר עלו עימם במחנה, סביב; וגם-המה, להיות עם-ישראל, אשר עם-שאול, ויונתן.
21 וישלחו, מלאכים, אל-יושבי קרית-יערים, לאמור: השיבו פלשתים, את-ארון יהוה--רדו, העלו אותו אליכם.
21 ויוסף יהוה, להיראה בשילה: כי-נגלה יהוה אל-שמואל בשילה, בדבר יהוה. {פ}
21 ודויד אמר, אך לשקר שמרתי את-כל-אשר לזה במדבר, ולא-נפקד מכל-אשר-לו, מאומה; וישב-לי רעה, תחת טובה.
21 ותבוא האישה אל-שאול, ותרא כי-נבהל מאוד; ותאמר אליו, הנה שמעה שפחתך בקולך, ואשים נפשי בכפי, ואשמע את-דבריך אשר דיברת אליי.
21 ויעל האיש אלקנה, וכל-ביתו, לזבוח ליהוה את-זבח הימים, ואת-נדרו.
21 ויקרב את-שבט בנימין, למשפחותיו, ותילכד, משפחת המטרי; ויילכד שאול בן-קיש, ויבקשוהו ולא נמצא.
21 כי-פקד יהוה את-חנה, ותהר ותלד שלושה-בנים ושתי בנות; ויגדל הנער שמואל, עם-יהוה. {ס}
21 ויאמר שאול אתננה לו, ותהי-לו למוקש, ותהי-בו, יד-פלשתים; ויאמר שאול אל-דויד, בשתיים תתחתן בי היום.
21 וייקח העם מהשלל צאן ובקר, ראשית החרם, לזבוח ליהוה אלוהיך, בגלגל. {ס}
21 ויבוא דויד אל-שאול, ויעמוד לפניו; ויאהבהו מאוד, ויהי-לו נושא כלים.
21 וישמע שמואל, את כל-דברי העם; וידברם, באוזני יהוה. {פ}
21 ויגד אביתר, לדויד: כי הרג שאול, את כוהני יהוה.
21 ועתה, הישבעה לי ביהוה, אם-תכרית את-זרעי, אחריי; ואם-תשמיד את-שמי, מבית אבי.
21 ויבוא דויד, אל-מאתיים האנשים אשר-פיגרו מלכת אחרי דויד ויושיבום בנחל הבשור, וייצאו לקראת דויד, ולקראת העם אשר-איתו; וייגש דויד את-העם, וישאל להם לשלום. {ס}
21 ותערוך ישראל ופלשתים, מערכה לקראת מערכה.
21 ויאמר שאול, ברוכים אתם ליהוה: כי חמלתם, עליי.
21 ולא, תסורו: כי אחרי התוהו, אשר לא-יועילו ולא יצילו--כי-תוהו המה.
21 והייתה הפצירה פים, למחרשות ולאתים, ולשלוש קילשון, ולהקרדומים; ולהציב, הדורבן.
22 ויישבע דויד, לשאול; וילך שאול, אל-ביתו, ודויד ואנשיו, עלו על-המצודה. {ס}
22 וישלח שאול, אל-ישי לאמור: יעמוד-נא דויד לפניי, כי-מצא חן בעיניי.
22 ויאמר שמואל, החפץ ליהוה בעולות וזבחים, כשמוע, בקול יהוה: הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים.
22 ויצו שאול את-עבדיו, דברו אל-דויד בלט לאמור, הנה חפץ בך המלך, וכל-עבדיו אהבוך; ועתה, התחתן במלך.
22 וכול איש ישראל המתחבאים בהר-אפריים, שמעו, כי-נסו, פלשתים; וידבקו גם-המה אחריהם, במלחמה.
22 והיה, ביום מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל-העם, אשר את-שאול ואת-יונתן; ותימצא לשאול, וליונתן בנו.
22 וילך גם-הוא הרמתה, ויבוא עד-בור הגדול אשר בשכו, וישאל ויאמר, איפה שמואל ודויד; ויאמר, הנה בניות ברמה.
22 כי לא-ייטוש יהוה, את-עמו--בעבור, שמו הגדול: כי הואיל יהוה, לעשות אתכם לו לעם.
22 ואם-כה אומר לעלם, הנה החיצים ממך והלאה--לך, כי שילחך יהוה.
22 וישאלו-עוד, ביהוה, הבא עוד, הלום איש; {ס} ויאמר יהוה, הנה-הוא נחבא אל-הכלים.
22 ויאמר דויד לאביתר, ידעתי ביום ההוא כי-שם דואג האדומי, כי-הגד יגיד, לשאול: אנוכי סבותי, בכל-נפש בית אביך.
22 וייקח שמואל את-שאול ואת-נערו, ויביאם לשכתה; וייתן להם מקום בראש הקרואים, והמה כשלושים איש.
22 לכו-נא הכינו עוד, ודעו וראו את-מקומו אשר תהיה רגלו--מי ראהו, שם: כי אמר אליי, ערום יערים הוא.
22 ויאמר יהוה אל-שמואל שמע בקולם, והמלכת להם מלך; ויאמר שמואל אל-אנשי ישראל, לכו איש לעירו. {פ}
22 כה-יעשה אלוהים לאויבי דויד, וכה יוסיף: אם-אשאיר מכל-אשר-לו עד-הבוקר, משתין בקיר.
22 ותאמר, גלה כבוד מישראל: כי נלקח, ארון האלוהים. {פ}
22 ויען דויד ויאמר, הנה חנית המלך; ויעבור אחד מהנערים, וייקחהא.
22 ועתה, שמע-נא גם-אתה בקול שפחתך, ואשימה לפניך פת-לחם, ואכול; ויהי בך כוח, כי תלך בדרך.
22 ועלי, זקן מאוד; ושמע, את כל-אשר יעשון בניו לכל-ישראל, ואת אשר-ישכבון את-הנשים, הצובאות פתח אוהל מועד.
22 ויען כל-איש-רע ובלייעל, מהאנשים אשר הלכו עם-דויד, ויאמרו יען אשר לא-הלכו עימי, לא-ניתן להם מהשלל אשר הצלנו: כי-אם-איש את-אשתו ואת-בניו, וינהגו וילכו. {ס}
22 וחנה, לא עלתה: כי-אמרה לאישה, עד ייגמל הנער והביאותיו ונראה את-פני יהוה, וישב שם, עד-עולם.
22 וייטוש דויד את-הכלים מעליו, על-יד שומר הכלים, וירץ, המערכה; ויבוא, וישאל לאחיו לשלום.
23 שבה איתי אל-תירא, כי אשר-יבקש את-נפשי יבקש את-נפשך: כי-משמרת אתה, עימדי. {ס}
23 ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעינייך, שבי עד-גומלך אותו--אך יקם יהוה, את-דברו; ותשב האישה ותינק את-בנה, עד-גומלה אותו.
23 ויושע יהוה ביום ההוא, את-ישראל; והמלחמה--עברה, את-בית אוון.
23 ותרא אביגיל, את-דויד, ותמהר, ותרד מעל החמור; ותיפול לאפי דויד, על-פניה, ותשתחו, ארץ.
23 ויאמר שמואל, לטבח, תנה את-המנה, אשר נתתי לך--אשר אמרתי אליך, שים אותה עימך.
23 והוא מדבר עימם, והנה איש הביניים עולה גולית הפלשתי שמו מגת ממערכות פלשתים, וידבר, כדברים האלה; וישמע, דויד.
23 ויאמר דויד, לא-תעשו כן אחיי: את אשר-נתן יהוה לנו, וישמור אותנו, וייתן את-הגדוד הבא עלינו, בידנו.
23 והיה, בהיות רוח-אלוהים אל-שאול, ולקח דויד את-הכינור, וניגן בידו; ורווח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה. {פ}
23 וידברו עבדי שאול, באוזני דויד, את-הדברים, האלה; ויאמר דויד, הנקלה בעיניכם התחתן במלך, ואנוכי, איש-רש ונקלה.
23 וירוצו וייקחוהו משם, ויתייצב בתוך העם; ויגבה, מכל-העם, משכמו, ומעלה.
23 וימאן, ויאמר לא אוכל, ויפרצו-בו עבדיו וגם-האישה, וישמע לקולם; ויקם, מהארץ, ויישב, אל-המיטה.
23 כי חטאת-קסם מרי, ואוון ותרפים הפצר: יען, מאסת את-דבר יהוה, וימאסך, ממלך. {ס}
23 ויהוה ישיב לאיש, את-צדקתו ואת-אמונתו--אשר נתנך יהוה היום, ביד, ולא אביתי, לשלוח ידי במשיח יהוה.
23 וייצא מצב פלשתים, אל-מעבר מכמש. {ס}
23 וראו ודעו, מכול המחבואים אשר יתחבא שם, ושבתם אליי אל-נכון, והלכתי איתכם; והיה, אם-ישנו בארץ--וחיפשתי אותו, בכול אלפי יהודה.
23 ויאמר להם, למה תעשון כדברים האלה, אשר אנוכי שומע את-דבריכם רעים, מאת כל-העם אלה.
23 וילך שם, אל-ניות ברמה; ותהי עליו גם-הוא רוח אלוהים, וילך הלוך ויתנבא, עד-בואו, בניות ברמה.
23 גם אנוכי, חלילה לי מחטוא ליהוה--מחדול, להתפלל בעדכם; והוריתי אתכם, בדרך הטובה והישרה.
23 והדבר--אשר דיברנו, אני ואתה: הנה יהוה ביני ובינך, עד-עולם. {ס}
24 והנה, כאשר גדלה נפשך היום הזה--בעיניי: כן תגדל נפשי בעיני יהוה, ויצילני מכל-צרה. {פ}
24 ולאישה עגל-מרבק בבית, ותמהר ותזבחהו; ותיקח-קמח ותלש, ותאפהו מצות.
24 ויאמר שמואל אל-כל-העם, הראיתם אשר בחר-בו יהוה, כי אין כמוהו, בכל-העם; ויריעו כל-העם ויאמרו, יחי המלך. {ס}
24 ויקומו וילכו זיפה, לפני שאול; ודויד ואנשיו במדבר מעון, בערבה--אל, ימין הישימון.
24 וירם הטבח את-השוק והעליה וישם לפני שאול, ויאמר הנה הנשאר שים-לפניך אכול--כי למועד שמור-לך לאמור, העם קראתי; ויאכל שאול עם-שמואל, ביום ההוא.
24 ותעלהו עימה כאשר גמלתו, בפרים שלושה ואיפה אחת קמח ונבל יין, ותביאהו בית-יהוה, שילה; והנער, נער.
24 ותיפול, על-רגליו, ותאמר, בי-אני אדוני העוון; ותדבר-נא אמתך, באוזניך, ושמע, את דברי אמתך.
24 ומי ישמע לכם, לדבר הזה: כי כחלק היורד במלחמה, וכחלק היושב על-הכלים--יחדיו יחלוקו. {ס}
24 וייסתר דויד, בשדה; ויהי החודש, ויישב המלך אל-הלחם לאכול.
24 אך יראו את-יהוה, ועבדתם אותו באמת--בכל-לבבכם: כי ראו, את אשר-הגדיל עימכם.
24 ויפשט גם-הוא בגדיו, ויתנבא גם-הוא לפני שמואל, וייפול ערום, כל-היום ההוא וכל-הלילה; על-כן, יאמרו--הגם שאול, בנביאים. {פ}
24 ויאמר שאול אל-שמואל חטאתי, כי-עברתי את-פי-יהוה ואת-דבריך: כי יראתי את-העם, ואשמע בקולם.
24 וכול איש ישראל, בראותם את-האיש; וינוסו, מפניו, וייראו, מאוד.
24 ואיש-ישראל ניגש, ביום ההוא; ויואל שאול את-העם לאמור, ארור האיש אשר-יאכל לחם עד-הערב וניקמתי מאויביי, ולא-טעם כל-העם, לחם. {ס}
24 ויגידו עבדי שאול, לו--לאמור: כדברים האלה, דיבר דויד.
24 אל, בניי: כי לא-טובה השמועה אשר אנוכי שומע, מעבירים עם-יהוה.
25 ויישב המלך על-מושבו כפעם בפעם, אל-מושב הקיר, ויקם יהונתן, ויישב אבנר מצד שאול; וייפקד, מקום דויד.
25 ואם-הרע, תרעו--גם-אתם גם-מלככם, תיספו. {פ}
25 ותגש לפני-שאול ולפני עבדיו, ויאכלו; ויקומו וילכו, בלילה ההוא. {פ}
25 ויאמר שאול כה-תאמרו לדויד, אין-חפץ למלך במוהר, כי במאה עורלות פלשתים, להינקם באויבי המלך; ושאול חשב, להפיל את-דויד ביד-פלשתים.
25 ויאמר איש ישראל, הראיתם האיש העולה הזה--כי לחרף את-ישראל, עולה; והיה האיש אשר-יכנו יעשרנו המלך עושר גדול, ואת-בתו ייתן-לו, ואת בית אביו, יעשה חופשי בישראל. {פ}
25 ויאמר שאול אל-דויד, ברוך אתה בני דויד--גם עשה תעשה, וגם יכול תוכל; וילך דויד לדרכו, ושאול שב למקומו. {פ}
25 וידבר שמואל אל-העם, את משפט המלוכה, ויכתוב בספר, וינח לפני יהוה; וישלח שמואל את-כל-העם, איש לביתו.
25 ויהי, מהיום ההוא ומעלה; וישימהא לחוק ולמשפט, לישראל, עד, היום הזה. {פ}
25 ויירדו מהבמה, העיר; וידבר עם-שאול, על-הגג.
25 וישחטו, את-הפר; ויביאו את-הנער, אל-עלי.
25 ועתה, שא נא את-חטאתי; ושוב עימי, ואשתחווה ליהוה.
25 וכל-הארץ, באו ביער; ויהי דבש, על-פני השדה.
25 אל-נא ישים אדוני את-ליבו אל-איש הבלייעל הזה על-נבל, כי כשמו כן-הוא--נבל שמו, ונבלה עימו; ואני, אמתך--לא ראיתי את-נערי אדוני, אשר שלחת.
25 וילך שאול ואנשיו, לבקש, ויגידו לדויד, ויירד הסלע ויישב במדבר מעון; וישמע שאול, וירדוף אחרי-דויד מדבר מעון.
25 אם-יחטא איש לאיש, ופיללו אלוהים, ואם ליהוה יחטא-איש, מי יתפלל-לו; ולא ישמעו לקול אביהם, כי-חפץ יהוה להמיתם.
26 ויבוא העם אל-היער, והנה הלך דבש; ואין-משיג ידו אל-פיו, כי-ירא העם את-השבועה.
26 ולא-דיבר שאול מאומה, ביום ההוא: כי אמר מקרה הוא, בלתי טהור הוא כי-לא טהור. {ס}
26 ויבוא דויד אל-ציקלג, וישלח מהשלל לזקני יהודה לריעיהו לאמור: הנה לכם {ר} ברכה, משלל אויבי יהוה. {ס}
26 ותאמר בי אדוני, חי נפשך אדוני; אני האישה, הניצבת עימך בזה, להתפלל, אל-יהוה.
26 ועתה אדוני, חי-יהוה וחי-נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים, והושע ידך, לך; ועתה, יהיו כנבל אויביך, והמבקשים אל-אדוני, רעה.
26 והנער שמואל, הולך וגדל וטוב: גם, עם-יהוה, וגם, עם-אנשים. {פ}
26 ויאמר דויד, אל-האנשים העומדים עימו לאמור, מה-ייעשה לאיש אשר יכה את-הפלשתי הלז, והסיר חרפה מעל ישראל: כי מי, הפלשתי הערל הזה, כי חירף, מערכות אלוהים חיים.
26 וילך שאול מצד ההר, מזה, ודויד ואנשיו מצד ההר, מזה; ויהי דויד נחפז ללכת, מפני שאול, ושאול ואנשיו עוטרים אל-דויד ואל-אנשיו, לתופשם.
26 וישכימו, ויהי כעלות השחר ויקרא שמואל אל-שאול הגגה לאמור, קומה, ואשלחך; ויקם שאול, וייצאו שניהם הוא ושמואל--החוצה.
26 ויגידו עבדיו לדויד, את-הדברים האלה, ויישר הדבר בעיני דויד, להתחתן במלך; ולא מלאו, הימים.
26 וגם-שאול--הלך לביתו, גבעתה; וילכו עימו--החיל, אשר-נגע אלוהים בליבם.
26 ויאמר שמואל אל-שאול, לא אשוב עימך: כי מאסת, את-דבר יהוה, וימאסך יהוה, מהיות מלך על-ישראל. {ס}
27 ויבוא איש-אלוהים, אל-עלי; ויאמר אליו, כה אמר יהוה, הנגלה נגליתי אל-בית אביך, בהיותם במצריים לבית פרעה.
27 לאשר בבית-אל {ס} ולאשר {ר} ברמות-נגב, {ס} ולאשר ביתיר. {ס}
27 המה, יורדים בקצה העיר, ושמואל אמר אל-שאול אמור לנער ויעבור לפנינו, ויעבור; ואתה עמוד כיום, ואשמיעך את-דבר אלוהים. {פ}
27 ובני בלייעל אמרו, מה-יושיענו זה, ויבזוהו, ולא-הביאו לו מנחה; ויהי, כמחריש. {פ}
27 ויהי, ממוחרת החודש השני, וייפקד, מקום דויד; {פ} ויאמר שאול, אל-יהונתן בנו, מדוע לא-בא בן-ישי גם-תמול גם-היום, אל-הלחם.
27 ועתה הברכה הזאת, אשר-הביא שפחתך לאדוני; וניתנה, לנערים, המתהלכים, ברגלי אדוני.
27 ויונתן לא-שמע, בהשביע אביו את-העם, וישלח את-קצה המטה אשר בידו, ויטבול אותה ביערת הדבש; וישב ידו אל-פיו, ותאורנה עיניו.
27 ויקם דויד וילך הוא ואנשיו, ויך בפלשתים מאתיים איש, ויבא דויד את-עורלותיהם, וימלאום למלך להתחתן במלך; וייתן-לו שאול את-מיכל בתו, לאישה. {ס}
27 וייסוב שמואל, ללכת; ויחזק בכנף-מעילו, וייקרע. {ס}
27 ויאמר לו העם, כדבר הזה לאמור: כה ייעשה, לאיש אשר יכנו.
27 אל-הנער הזה, התפללתי; וייתן יהוה לי את-שאלתי, אשר שאלתי מעימו.
27 ומלאך בא, אל-שאול לאמור: מהרה ולכה, כי-פשטו פלשתים על-הארץ.
28 וגם אנוכי, השאילתיהו ליהוה, כל-הימים אשר היה, הוא שאול ליהוה; וישתחו שם, ליהוה. {ס}
28 שא נא, לפשע אמתך: כי עשה-יעשה יהוה לאדוני בית נאמן, כי-מלחמות יהוה אדוני נלחם, ורעה לא-תימצא בך, מימיך.
28 ולאשר {ר} בערוער {ס} ולאשר בשפמות, {ס} ולאשר {ר} באשתמוע. {ס}
28 וישמע אליאב אחיו הגדול, בדברו אל-האנשים; וייחר-אף אליאב בדויד ויאמר למה-זה ירדת, ועל-מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר--אני ידעתי את-זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת.
28 ובחור אותו מכל-שבטי ישראל לי, לכוהן, לעלות על-מזבחי להקטיר קטורת לשאת איפוד, לפניי; ואתנה לבית אביך, את-כל-אישי בני ישראל.
28 ויען איש מהעם ויאמר, השבע השביע אביך את-העם לאמור, ארור האיש אשר-יאכל לחם, היום; ויעף, העם.
28 ויען יהונתן, את-שאול: נשאול נשאל דויד מעימדי, עד-בית לחם.
28 וירא שאול ויידע, כי יהוה עם-דויד; ומיכל בת-שאול, אהבתהו.
28 וישב שאול, מרדוף אחרי דויד, וילך, לקראת פלשתים; על-כן, קראו למקום ההוא, סלע, המחלקות.
28 ויאמר אליו, שמואל, קרע יהוה את-ממלכות ישראל מעליך, היום; ונתנה, לריעך הטוב ממך. {ס}
29 ויקם אדם לרדופך, ולבקש את-נפשך; והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את יהוה אלוהיך, ואת נפש אויביך יקלענה, בתוך כף הקלע.
29 למה תבעטו, בזבחי ובמנחתי, אשר ציוויתי, מעון; ותכבד את-בניך, ממני, להבריאכם מראשית כל-מנחת ישראל, לעמי.
29 ויאמר דויד, מה עשיתי עתה; הלוא, דבר הוא.
29 ולאשר ברכל, {ס} ולאשר {ר} בערי הירחמאלי, {ס} ולאשר, בערי הקיני. {ס}
29 ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר, והוא ציווה-לי אחי, ועתה אם-מצאתי חן בעיניך, אימלטה נא ואראה את-אחיי; על-כן לא-בא, אל-שולחן המלך. {ס}
29 ויעל דויד, משם; ויישב, במצדות עין-גדי. {ס}
29 ויאמר, יונתן, עכר אבי, את-הארץ: ראו-נא, כי-אורו עיניי--כי טעמתי, מעט דבש הזה.
29 ויוסף שאול, לירוא מפני דויד--עוד; ויהי שאול אויב את-דויד, כל-הימים. {פ}
29 וגם נצח ישראל, לא ישקר ולא יינחם: כי לא אדם הוא, להינחם.
30 והיה, כי-יעשה יהוה לאדוני, ככול אשר-דיבר את-הטובה, עליך--וציווך לנגיד, על-ישראל.
30 לכן, נאום-יהוה אלוהי ישראל, אמור אמרתי, ביתך ובית אביך יתהלכו לפניי עד-עולם; ועתה נאום-יהוה חלילה לי, כי-מכבדיי אכבד ובוזיי ייקלו.
30 ולאשר {ר} בחורמה {ס} ולאשר בבור-עשן, {ס} ולאשר {ר} בעתך. {ס}
30 וייצאו, שרי פלשתים; ויהי מדי צאתם, שכל דויד מכול עבדי שאול, וייקר שמו, מאוד. {ס}
30 אף, כי לו אכול אכל היום העם, משלל אויביו, אשר מצא: כי עתה לא-רבתה מכה, בפלשתים.
30 וייחר-אף שאול, ביהונתן, ויאמר לו, בן-נעוות המרדות: הלוא ידעתי, כי-בוחר אתה לבן-ישי, לבושתך, ולבושת ערוות אימך.
30 ויאמר חטאתי--עתה כבדני נא נגד זקני-עמי, ונגד ישראל; ושוב עימי, והשתחוויתי ליהוה אלוהיך.
30 וייסוב מאצלו אל-מול אחר, ויאמר כדבר הזה; וישיבוהו העם דבר, כדבר הראשון.
31 וישב שמואל, אחרי שאול; וישתחו שאול, ליהוה. {ס}
31 ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני, ולשפוך-דם חינם, ולהושיע אדוני, לו; והיטיב יהוה לאדוני, וזכרת את-אמתך. {ס}
31 ויכו ביום ההוא, בפלשתים, ממכמש, איילונה; ויעף העם, מאוד.
31 ויישמעו, הדברים, אשר, דיבר דויד; ויגידו לפני-שאול, וייקחהו.
31 הנה, ימים באים, וגדעתי את-זרועך, ואת-זרוע בית אביך--מהיות זקן, בביתך.
31 כי כל-הימים, אשר בן-ישי חי על-האדמה, לא תיכון, אתה ומלכותך; ועתה, שלח וקח אותו אליי--כי בן-מוות, הוא. {ס}
31 ולאשר, בחברון; ולכל-המקומות אשר- {ר} התהלך-שם דויד, הוא ואנשיו. {פ}
32 והבטת צר מעון, בכול אשר-ייטיב את-ישראל; ולא-יהיה זקן בביתך, כל-הימים.
32 ויען, יהונתן, את-שאול, אביו; ויאמר אליו למה יומת, מה עשה.
32 ויאמר דויד, לאביגיל: ברוך יהוה אלוהי ישראל, אשר שלחך היום הזה לקראתי.
32 ויאמר שמואל, הגישו אליי את-אגג מלך עמלק, וילך אליו, אגג מעדנות; ויאמר אגג, אכן סר מר-המוות. {ס}
32 ויאמר דויד אל-שאול, אל-ייפול לב-אדם עליו; עבדך ילך, ונלחם עם-הפלשתי הזה.
32 ויעט העם אל-השלל, ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו-ארצה; ויאכל העם, על-הדם.
33 ויאמר שמואל--כאשר שיכלה נשים חרבך, כן-תשכל מנשים אימך; וישסף שמואל את-אגג לפני יהוה, בגלגל. {ס}
33 ואיש, לא-אכרית לך מעם מזבחי, לכלות את-עיניך, ולאדיב את-נפשך; וכל-מרבית ביתך, ימותו אנשים.
33 ויגידו לשאול לאמור, הנה העם חוטאים ליהוה לאכול על-הדם; ויאמר בגדתם, גולו-אליי היום אבן גדולה.
33 ויאמר שאול אל-דויד, לא תוכל ללכת אל-הפלשתי הזה, להילחם, עימו: כי-נער אתה, והוא איש מלחמה מנעוריו. {ס}
33 ויטל שאול את-החנית עליו, להכותו; ויידע, יהונתן, כי-כלה היא מעם אביו, להמית את-דויד. {ס}
33 וברוך טעמך, וברוכה את: אשר כליתיני היום הזה, מבוא בדמים, והושע ידי, לי.
34 וזה-לך האות, אשר יבוא אל-שני בניך--אל-חופני, ופינחס: ביום אחד, ימותו שניהם.
34 ויקם יהונתן מעם השולחן, בחורי-אף; ולא-אכל ביום-החודש השני, לחם--כי נעצב אל-דויד, כי הכלימו אביו. {ס}
34 ויאמר דויד אל-שאול, רועה היה עבדך לאביו בצאן; ובא הארי ואת-הדוב, ונשא שה מהעדר.
34 וילך שמואל, הרמתה; ושאול עלה אל-ביתו, גבעת שאול.
34 ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אליי איש שורו ואיש שייהו, ושחטתם בזה ואכלתם, ולא-תחטאו ליהוה, לאכול אל-הדם; ויגישו כל-העם איש שורו בידו, הלילה--וישחטו-שם.
34 ואולם, חי-יהוה אלוהי ישראל, אשר מנעני, מהרע אותך: כי לולי מיהרת, ותבואת לקראתי--כי אם-נותר לנבל עד-אור הבוקר, משתין בקיר.
35 ויהי בבוקר, וייצא יהונתן השדה למועד דויד; ונער קטון, עימו.
35 ויצאתי אחריו והכיתיו, והצלתי מפיו; ויקם עליי--והחזקתי בזקנו, והכיתיו והמיתיו.
35 והקימותי לי כוהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה; ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני-משיחי כל-הימים.
35 וייבן שאול מזבח, ליהוה; אותו החל, לבנות מזבח ליהוה. {פ}
35 ולא-יסף שמואל לראות את-שאול, עד-יום מותו, כי-התאבל שמואל, אל-שאול; ויהוה ניחם, כי-המליך את-שאול על-ישראל. {פ}
35 וייקח דויד מידה, את אשר-הביאה לו; ולה אמר, עלי לשלום לביתך--ראי שמעתי בקולך, ואשא פנייך.
36 גם את-הארי גם-הדוב, הכה עבדך; והיה הפלשתי הערל הזה, כאחד מהם, כי חירף, מערכות אלוהים חיים. {ס}
36 ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים לילה ונבוזה בהם עד-אור הבוקר, ולא-נשאר בהם איש, ויאמרו, כל-הטוב בעיניך עשה; {ס} ויאמר, הכוהן, נקרבה הלום, אל-האלוהים.
36 והיה, כל-הנותר בביתך, יבוא להשתחוות לו, לאגורת כסף וכיכר-לחם; ואמר, ספחני נא אל-אחת הכהונות--לאכול פת-לחם. {פ}
36 ותבוא אביגיל אל-נבל והנה-לו משתה בביתו כמשתה המלך, ולב נבל טוב עליו, והוא שיכור, עד-מאוד; ולא-הגידה לו, דבר קטון וגדול--עד-אור הבוקר.
36 ויאמר לנערו--רוץ מצא נא את-החיצים, אשר אנוכי מורה; הנער רץ, והוא-ירה החצי להעבירו.
37 וישאל שאול, באלוהים, הארד אחרי פלשתים, התיתנם ביד ישראל; ולא ענהו, ביום ההוא.
37 ויבוא הנער עד-מקום החצי, אשר ירה יהונתן; ויקרא יהונתן אחרי הנער, ויאמר, הלוא החצי, ממך והלאה.
37 ויהי בבוקר, בצאת היין מנבל, ותגד-לו אשתו, את-הדברים האלה; וימת ליבו בקרבו, והוא היה לאבן.
37 ויאמר, דויד, יהוה אשר הצלני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה; {ס} ויאמר שאול אל-דויד לך, ויהוה יהיה עימך.
38 וילבש שאול את-דויד מדיו, ונתן קובע נחושת על-ראשו; וילבש אותו, שריון.
38 ויהי, כעשרת הימים; וייגוף יהוה את-נבל, וימות.
38 ויקרא יהונתן אחרי הנער, מהרה חושה אל-תעמוד; וילקט נער יהונתן, את-החיצים, ויבוא, אל-אדוניו.
38 ויאמר שאול--גושו הלום, כול פינות העם; ודעו וראו--במה הייתה החטאת הזאת, היום.
39 והנער, לא-ידע מאומה; אך יהונתן ודויד, ידעו את-הדבר. {ס}
39 וישמע דויד, כי מת נבל, ויאמר ברוך יהוה אשר רב את-ריב חרפתי מיד נבל ואת-עבדו חשך מרעה, ואת רעת נבל השיב יהוה בראשו; וישלח דויד וידבר באביגיל, לקחתה לו לאישה.
39 כי חי-יהוה, המושיע את-ישראל--כי אם-ישנו ביונתן בני, כי מות ימות; ואין עונהו, מכל-העם.
39 ויחגור דויד את-חרבו מעל למדיו ויואל ללכת, כי לא-ניסה, ויאמר דויד אל-שאול לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי; ויסירם דויד, מעליו.
40 ויבואו עבדי דויד, אל-אביגיל--הכרמלה; וידברו אליה, לאמור, דויד שלחנו אלייך, לקחתך לו לאישה.
40 וייתן יהונתן את-כליו, אל-הנער אשר-לו; ויאמר לו, לך הבא העיר.
40 ויאמר אל-כל-ישראל, אתם תהיו לעבר אחד, ואני ויונתן בני, נהיה לעבר אחד; ויאמרו העם אל-שאול, הטוב בעיניך עשה. {ס}
40 וייקח מקלו בידו, ויבחר-לו חמישה חלוקי-אבנים מן-הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר-לו ובילקוט--וקלעו בידו; וייגש, אל-הפלשתי.
41 ויאמר שאול, אל-יהוה אלוהי ישראל--הבה תמים; ויילכד יונתן ושאול, והעם יצאו.
41 הנער, בא, ודויד קם מאצל הנגב, וייפול לאפיו ארצה וישתחו שלוש פעמים; ויישקו איש את-ריעהו, ויבכו איש את-ריעהו, עד-דויד, הגדיל.
41 וילך, הפלשתי, הולך וקרב, אל-דויד; והאיש נושא הצינה, לפניו.
41 ותקם, ותשתחו אפיים ארצה; ותאמר, הנה אמתך לשפחה, לרחוץ, רגלי עבדי אדוני.
42 ויאמר שאול--הפילו, ביני ובין יונתן בני; ויילכד, יונתן.
42 ויאמר יהונתן לדויד, לך לשלום: אשר נשבענו שנינו אנחנו, בשם יהוה לאמור, יהוה יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך, עד-עולם. {פ}
42 ותמהר ותקם אביגיל, ותרכב על-החמור, וחמש נערותיה, ההולכות לרגלה; ותלך, אחרי מלאכי דויד, ותהי-לו, לאישה.
42 ויבט הפלשתי ויראה את-דויד, ויבזהו: כי-היה נער, ואדמוני עם-יפה מראה.
43 ואת-אחינועם לקח דויד, מיזרעאל; ותהיינה גם-שתיהן לו, לנשים. {ס}
43 ויאמר הפלשתי, אל-דויד, הכלב אנוכי, כי-אתה בא-אליי במקלות; ויקלל הפלשתי את-דויד, באלוהיו.
43 ויאמר שאול אל-יונתן, הגידה לי מה עשית; ויגד-לו יונתן, ויאמר טעום טעמתי בקצה המטה אשר-בידי מעט דבש--הנני אמות. {ס}
44 ויאמר שאול, כה-יעשה אלוהים וכה יוסיף: כי-מות תמות, יונתן.
44 ושאול, נתן את-מיכל בתו--אשת דויד: לפלטי בן-ליש, אשר מגלים.
44 ויאמר הפלשתי, אל-דויד: לכה אליי--ואתנה את-בשרך, לעוף השמיים ולבהמת השדה. {ס}
45 ויאמר העם אל-שאול, היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל--חלילה חי-יהוה אם-ייפול משערת ראשו ארצה, כי-עם-אלוהים עשה היום הזה; ויפדו העם את-יונתן, ולא-מת. {ס}
45 ויאמר דויד, אל-הפלשתי, אתה בא אליי, בחרב ובחנית ובכידון; ואנוכי בא-אליך, בשם יהוה צבאות, אלוהי מערכות ישראל, אשר חירפת.
46 ויעל שאול, מאחרי פלשתים; ופלשתים, הלכו למקומם.
46 היום הזה יסגרך יהוה בידי והכיתיך, והסירותי את-ראשך מעליך, ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה, לעוף השמיים ולחית הארץ; ויידעו, כל-הארץ, כי יש אלוהים, לישראל.
47 ושאול לכד המלוכה, על-ישראל; ויילחם סביב בכל-אויביו במואב ובבני-עמון ובאדום ובמלכי צובה, ובפלשתים, ובכול אשר-יפנה, ירשיע.
47 ויידעו כל-הקהל הזה, כי-לא בחרב ובחנית יהושיע יהוה: כי ליהוה המלחמה, ונתן אתכם בידנו. {ס}
48 ויעש חיל, ויך את-עמלק; ויצל את-ישראל, מיד שוסהו. {פ}
48 והיה כי-קם הפלשתי, וילך ויקרב לקראת דויד; וימהר דויד, וירץ המערכה לקראת הפלשתי.
49 וישלח דויד את-ידו אל-הכלי, וייקח משם אבן ויקלע, ויך את-הפלשתי, אל-מצחו; ותטבע האבן במצחו, וייפול על-פניו ארצה.
49 ויהיו בני שאול, יונתן וישווי ומלכישוע; ושם, שתי בנותיו--שם הבכירה מרב, ושם הקטנה מיכל.
50 ויחזק דויד מן-הפלשתי בקלע ובאבן, ויך את-הפלשתי וימיתהו; וחרב, אין ביד-דויד.
50 ושם אשת שאול, אחינועם בת-אחימעץ; ושם שר-צבאו אבינר, בן-נר דוד שאול.
51 וקיש אבי-שאול ונר אבי-אבנר, בן-אביאל. {ס}
51 וירץ דויד ויעמוד אל-הפלשתי וייקח את-חרבו וישלפה מתערה, וימותתהו, ויכרות-בה, את-ראשו; ויראו הפלשתים כי-מת גיבורם, וינוסו.
52 ויקומו אנשי ישראל ויהודה ויריעו, וירדפו את-הפלשתים, עד-בואכה גיא, ועד שערי עקרון; וייפלו חללי פלשתים, בדרך שעריים, ועד-גת, ועד-עקרון.
52 ותהי המלחמה חזקה על-פלשתים, כול ימי שאול; וראה שאול כל-איש גיבור, וכל-בן-חיל, ויאספהו, אליו. {פ}
53 וישובו בני ישראל, מדלוק אחרי פלשתים; וישוסו, את-מחניהם.
54 וייקח דויד את-ראש הפלשתי, ויביאהו ירושלים; ואת-כליו, שם באוהלו. {ס}
55 וכראות שאול את-דויד, יוצא לקראת הפלשתי, אמר אל-אבנר שר הצבא, בן-מי-זה הנער אבנר; ויאמר אבנר, חי-נפשך המלך אם-ידעתי.
56 ויאמר, המלך: שאל אתה, בן-מי-זה העלם. {ס}
57 וכשוב דויד, מהכות את-הפלשתי, וייקח אותו אבנר, ויביאהו לפני שאול; וראש הפלשתי, בידו.
58 ויאמר אליו שאול, בן-מי אתה הנער; ויאמר דויד, בן-עבדך ישי בית הלחמי.
פַּרשָׁנוּת
שמואל א' פרק א' מספר את סיפורה של חנה, אישה שהייתה עקרה ולא יכלה להביא ילדים לעולם. היא הייתה במצוקה עמוקה והתפללה לאלוהים עבור בן. ה' ענה לתפילתה והיא ילדה בן שמואל. פרק זה הוא תזכורת לכוחה של התפילה ולנאמנותו של אלוהים. חנה הייתה נואשת מבן והיא פנתה לאלוהים בצרתה. אלוהים שמע את תפילתה וענה לה. זוהי דוגמה עוצמתית לאופן שבו אלוהים נאמן למי שקורא לו. הפרק גם מראה את חשיבות הציות. חנה הבטיחה להקדיש את בנה לאלוהים והיא עמדה בהבטחתה. היא נתנה את בנה לכהן אלי שיגדל בבית המקדש. מעשה זה של ציות מראה לנו שאלוהים מכבד את אלה המצייתים לו. לבסוף, פרק זה מזכיר לנו את חשיבות האמון באלוהים. חנה בטחה שאלוהים יענה לתפילתה והוא עשה זאת. זוהי תזכורת לנו שאנו יכולים לבטוח באלוהים והוא יענה לתפילותינו. לסיכום, שמואל א' פרק א' הוא תזכורת רבת עוצמה לכוחה של התפילה, חשיבות הציות והצורך לבטוח באלוהים. אנו יכולים ללמוד מהדוגמה של חנה ולסמוך על כך שאלוהים יענה לתפילותינו ויהיה נאמן לנו.
שאלות נפוצות
בהנחה שקורא עם מהירות קריאה ממוצעת של 300 WPM קורא את הספר של שמואל א, פרקים 1 זה ייקח בערך 3 דקות לסיום.
יש 811 verses in שמואל א, פרקים 1.